בלתי נקרא

אני כותב וקורא בלוגים כבר למעלה מארבע שנים. כתבתי במהלך קריירת הפרובלוגינג שלי למעלה מ-3,000 פוסטים ואם ארצה להעריך את מספר הפוסטים שקראתי אצטרך להוסיף לפחות עוד כמה אפסים בצד שמאל. למעשה, לפעמים אני מתחיל לקרוא פוסט ולקראת סופו אני מבין שקראתי אותו פעם, אולי אפילו יותר מפעם. לפעמים אני מציץ בארכיון הבלוג שממנו התפרנסתי (הוא נמצא בידיים הרבה יותר גדולות עכשיו) וקורא פוסטים שאני בעצמי כתבתי…"אויש, ככה כתבתי לפני שנתיים?! כמה טעויות כתיב.."

כן, ראיתי הרבה בחיי האינטרנטיים. את הרוב המוחלט הספקתי לשכוח..

אבל מכל הפוסטים שקראתי, יש כמה, שאני יכול למנות על פחות מעשרה אצבעות. פוסטים בלתי נשכחים, פוסטים ששינו את חיי באורח כזה או אחר. קראתי אחד כזה לפני כמה ימים.

My Life Offline הוא פוסט מופת: אארון שוורץ מתאר בו איך נראו חייו במשך 30 ימים בהם היה מנותק לגמרי מהאינטרנט. בפוסט (הדי ארוך) הזה מתאר שוורץ חיים שונים לגמרי, חולק בכנות ברוטאלית איך נראים חייו, ושם על השולחן את כל מה שמכורי-רשת בחיים לא יעידו על עצמם. כן, בחלקים מסוימים הרגשתי שכתבתי את הפוסט הזה בעצמי, ואם תקראו את הפוסט – תבינו שאני לא כל כך גאה בזה.

"אני לא בנאדם שמח. תמיד חשבתי שפשוט נועדתי להיות כזה: מיזנתרופ בעל נטיה למצבי רוח קיצוניים ולהפרעות אכילה כרוניות, שוטף את הבית בפיג'מה ונבוך מדי מכדי לצאת החוצה"

אולי אחרי שזהותי תיחשף אתחרט על שבחרתי בציטוט הזה כל הפוסט הזה. אבל יודעים מה? אם אפקח לעוד אחד או שניים את העיניים כמו שארון שוורץ פקח את שלי, פאק אית.

מלך הכיתה

אני צעיר, בריא פיזית ומנטלית, בלונדיני עיניים כחולות, בן למשפחה אמידה, ובעל "מעמד" לא רע גם מבחינה חברתית וגם במקום העבודה (האקסקלוסיבי). "מלך הכיתה" אם תרצו, רחוק מתדמית הגיק הממושקף והמסתגר. הבחור שהרבה אחרים היו מתחלפים איתו בלי היסוס. אני יודע כמה יהיר ומתנשא זה נשמע..

מי שמסתכל מבחוץ לבטח יחשוב שאני חי את מה שהחברה המודרנית מכנה "החיים הטובים". אני (רוצה להאמין ש-)אני מביא הרבה גאווה לאבא ולאמא הנפלאים שחינכו אותי, ומודה לבורא עולם כל בוקר על שזכיתי להיוולד לשני האנשים האלה.

אני יודע שחבריי (הרבים) לא יהססו לפנות אליי בעת צרה, לא מעטים מקפידים להתקשר ולעודד אותי "כוכב! עשית היסטוריה, כולנו גאים בך.." (עזבו את ההיסטוריה בצד לרגע, נדבר על זה עוד שנה, טוב?)

אז על מה לעזאזל יש לי זכות להתלונן?

אין לי. כשפונים אליי ושואלים את השאלה המטופשת "אם היית יכול לשנות משהו אחד, מה היית בוחר לשנות?" אני צריך לחשוב ממש קשה כדי למצוא תשובה…הרי לאף אחד אין חיים מושלמים, נכון?

אני משתדל לחייך ולהיות נחמד, לעשות את העבודה (עתירת הריגושים והדרישות) על הצד הטוב ביותר – להעמיד פנים שהציפיות הגבוהות של הסביבה, אבל בעיקר שלי מעצמי, לא יכולות להביא אותי לתהום החלולה שאני מוצא את עצמי – לאחרונה לעיתים קרובות – נאבק לצאת ממנה.

אבל אני מודה שהשלתי בשנתיים האחרונות לא מעט קילוגרמים ואני סובל מתת-משקל, אני מעשן שתי חפיסות ביום למרות שהסיגריה הראשונה שלי הייתה רק לפני שנה, אני סובל מבעיות בריאותיות, ומבעיות שינה כרוניות. אני לא מדבר עם אמי החולה כבר יותר משבועיים..

מספיק.

לקחת את המושכות לידיים

לא, אין לי מחשבות אובדניות ואני לא בדיכאון. אני (לא) נורמטיבי לחלוטין, בדיוק כמו כל אחד מאיתנו. אני לא מאמין שאת כל זה עוללה התמכרותי הדלה לאינטרנט, ואני לא משלה את עצמי שאת כל הבעיות הנ"ל אפתור על ידי הפסקה בת שלושים יום.

אבל אני כן מודה שאני מבלה קצת יותר מדי זמן בחלל המקוון הזה, אמנם לא בצפייה בפורנו או שוטטות בצ'טים למבוגרים, אבל עם כל הכבוד להישגים הכלכליים והלימודיים שרכשתי לי כאן, אני חושב שהגיע הזמן לצאת רגע מהמסך, ולו כדי להסדיר את כל התוהו ובוהו שהצלחתי להמציא כאן.

לא, אני לא יוצא לחופשה ללא תשלום. יש לי כאן יותר מדי מחויבויות מכדי שאעשה זאת. יש לי קרוב למאה מנויי RSS קבועים ויותר משלושים מנויים במייל שמקשיבים, נותנים, וסומכים עליי. יש לי צוות בלוגרים משובח שמתווה את דרכו של בלוג חדש שהקמתי, ויש לי כמה וכמה פרוייקטים שצריכים להיוולד. (כן, אני לוקח את הבלוג הזה בכזו רצינות, ויש לי את הסיבות שלי)

אבל נדמה שביין-יאנג שלי יש יותר מדי יין ומעט מדי יאנג. לא תמיד השעות הרבות שלי באינטרנט מתורגמות לתוצאות, וזאת הודות ליכולת לבלות בו זמן רב, ולידיעה "שאת זה אני יכול לעשות גם בעוד שעה".

בניגוד לאארון שוורץ, שמודה בסוף פוסט-המופת שלו שהוא לא יודע איך יוכל לשלב בין האינטרנט לחיים האמיתיים, אני מתכוון לנסות למצוא את הנוסחה שלי:

החל ממחר, עשרה באוקטובר 2009, ולמשך חודש ימים אני מתכוון להקציב זמן מקסימלי של שלוש שעות ביום לגלישה באינטרנט, ללא יוצא מן הכלל. לא עוד עדכונים אוטומטיים על קבלת מייל בפלאפון, לא עוד הסחות דעת בטוויטר או בהחלפת מיילים, לא עוד השתעבדות תת-הכרתית.

סבי פעם אמר לי שההבדל היחיד בין האדם לחיה הוא היכולת והרצון שלנו לשלוט ביצרים החזקים ביותר. אחרי שקראתי את הפוסט של שוורץ אני מאמין יותר ויותר שהאינטרנט, למרות כל הטוב שהביא לי, הוא יצר בדיוק כמו כל היצרים האחרים.

וכמו כל עקומת-למידה, או יותר נכון סדרת חינוך שאנו עוברים, אני מניח שבהתחלה יהיה לי מאוד קשה. יהיו פוסטים שלא אשלים, ומיילים שלהם לא אענה בזמן, ובלוגים שאני לא אקרא – אבל עם הזמן אדע לסנן מה יותר חשוב ומה פחות. גם כאן, באינטרנט.

העיקר שאני יודע מה יותר חשוב בחיים.

אני מניח שמעכשיו אני באמת אשלם על כל דקה שאני מבזבז על עניינים טפלים. הרי לכתוב פוסט או שניים טובים לא ייקח לי שעתיים, ואם כן: זה רק כי הרשיתי לעצמי לבזבז זמן על דברים אחרים, הרבה פחות נחוצים.

בסך הכל, אני מניח "שהתפוקה" שלי תעלה, ואני ארוויח מכל הצדדים.

בכל מקרה, בעוד חודש אסכם את הניסוי הקטן הזה.

עכשיו סלחו לי, השעה חמש ועשרים, והאישה של חיי מחכה שאבוא לחבק אותה ואגיד לה כמה התגעגעתי בשבועיים האחרונים.

(ושוב – קראו את My Life Offline)