נחום ברנע כתב רכילות? (או: נוסחת ברנע)
11 באוקטובר 2009
כך נחום ברנע במוסף החג של ידיעות אחרונות שהתפרסם בתשעה באוקטובר:
"בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את דובי מהמכולת, אמר לי, אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים.
ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית."
זו לא הפעם הראשונה שהעיתונאי-זוכה-פרס-סוקולוב טורח ומבזבז את זמנו היקר בקטילה בכתיבה על בלוגים משורבטים וכותביהם המגלומנים. הביקורת החריפה (בלשון המעטה) אינה מכוונת כלפי הבלוג הזה, הבלוג המקצועי של דבורית שרגל, לא כלפי ההאפינגטון פוסט של אריאנה האפינגטון (אותה הוא משתדל להשמיץ בטור האחרון) ואף לא אל טק-קראנץ' של מייקל ארינגטון.
הוא לא אומר את הדברים על מאן-דהו, אלא על המדיום, התופעה, הכל, והכלל.
התחלתי לכתוב פוסט ארוך, מפורט, גדוש טענות וטיעונים, אבל בעיקר מייגע. על בלוגים, "עיתונות אזרחית", ואשליית "משחק סכום האפס" לפיה ככל שאמינותו של צד אחד מתחזקת, זו של הצד האחר מתערערת, כשלמעשה שניהם חולקים – אמנם (עדיין) לא באופן שווה – את אותו המרחב שנקרא דעת הקהל.
וכו' וכו' וכו'…
אבל מכיוון שקשה לי להאמין שיותר מדי אנשים המתיימרים לדעת על מה הם מדברים (אם כבר החליטו להתבטא בנושא מסויים) אכן מסכימים עם התמונה שנחום ברנע מציג, ובעיקר מכיוון שאינני עיתונאי (אצלי אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות), החלטתי לנסות לרדת לסוף דעתו של ברנע.
והצלחתי! המשך לקרוא »
היום בשעות הצהריים נכנסתי לדף הסטטיסטיקות של הבלוג ולהפתעתי גיליתי שמספר רב של מבקרים הגיע דרך הקלדה ישירה של הכתובת. כל מי שניהל אתר בעבר יודע שכמות חריגה של מבקרים ישירים היא אינדקציה לאזכור בכלי-תקשורת מסורתיים כמו עיתונים או טליוויזיה.
במקום עבודתי 