אין ספק שעם "מגודלים" של סלקום, הגענו לתחתיתה של סקאלת הריאלטי, ז'אנר שממילא מציף את הטלוויזיה הישראלית בזוהמה תרבותית.
ולמרות שאני – טיפוס שלא קל לזעזע – נחרדתי למשמע הרעיון ומצפיה קצרה באינטרנט, הרי שמלכתחילה לא ציפיתי שז'אנר הריאלטי בטלוויזיה הישראלית, המהווה משאבת רייטינג ממחזרת וממוחזרת, יראה האטה כלשהי בדרך לשפל תרבותי נוסף. אני מודה אמנם שפורמט האינטראקטיב-בדס"מ הצליח להפתיע אותי, אבל שוב: מזה אני עדיין יכול לברוח איכשהו.
גם את בה"ד 1, הדוקו-דרמה(ע"ע) מבית רשת שהוגדרה בתקשורת כ"הצצה שלה זוכים פעם בשישים שנה" איני מתכוון לראות, זאת למרות המלצתו החמה של דובר צה"ל תא"ל אבי בניהו שאמר בהקרנת פרק הבכורה: "אני מאמין שהמצלמה, בסופו של דבר, לא משקרת". שאלה למר בניהו: איך לימד החמאס את מצלמותיו לשקר? הרי אתה בעצמך טענת (ובצדק) שהעולם צריך לראות מעבר לפרופגנדה של תנועות הטרור! אין לי תלונות על הפרסומת שצה"ל רוצה לעשות לעצמו, אבל בחייך! מצלמות לא רק משקרות, הן עושות את זה טוב מאוד.
אבל מה שמטריד אותי כבר הרבה לפני מגדולים ובה"ד 1 – שכל אחת מהן תמשוך סוג אחר של מכורי ריאלטי (או סימס) – היא העובדה שבית המשפט העליון של מדינת ישראל מתכוון להכינס לז'אנר המהולל. כן כן! דורית בייניש, אדמונד לוי, סלים ג'ובראן ועדנה ארבל כבר מככבים ב"חסר תקדים", דוקו-דרמה שכנראה אף אחד לא רואה, מכיוון שהיא משודרת בטלוויזיה החינוכית.
על מדינה עם תרבות שמורכבת מתוכניות ריאלטי אני יכול להגיד הרבה דברים, אבל מה כבר יש להגיד על מדינה שבה בית המשפט העליון מרגיש צורך בגיוס נפלאות הריאלטי לשירותיו?
דוקו-דרמה: מילה נרדפת לסרט או סדרת ריאלטי נטולת בובלילים, דוגמניות או גיא זוארץ.
