בלתי נקרא

היום בבוקר¹ חשבתי לכתוב על מצבה של הבלוגוספירה הישראלית, כפי שאני רואה אותו אחרי הסתכלות קצרה; אחרי 20 דקות של ניסיונות בלתי צולחים לארגן את המחשבות בראש ולהוציא אותן בצורה קוהרנטית, התקבל פוסט די מדכא, עגום, ואולי שלוקח את עצמו ביתר רצינות.

זה מוזר איך כבלוגר באנגלית לקחתי את העשייה והכתיבה שלי כל כך ברצינות, וראיתי איך זה משתלם בשטח, ומצד שני כשאני בא לכתוב בעברית – הכל מתחרבש, ולרגעים אני מרגיש כאילו אני מקדים את זמני, ולא בצורה חיובית.

בכל מקרה, אני חושב שאני עדיין צריך להתרגל לכל ההבדלים בין שני העולמות, מה שלא יהיה כל כך קל אם ניקח בחשבון את העובדה שכתבתי "ושיווקתי את עצמי" בבלוגספירה העולמית במשך שלוש שנים שלמות.

ובכל זאת נקודת אור לאלו שהגיעו לכאן וציפו למצוא מן המועיל:

1 – ארבע אחה"צ

בזמן כתיבת שורות אלה הבלוג הזה עדיין מאוכסן על השרת המקומי במחשב שלי, הרגע סיימתי לרכוש את הדומיין unread.me אחרי הרהורים רבים ואינספור בדיקות.

אחת הבעיות שלי היא הרצון להישאר אנונימי, אבל הידיעה שבטווח הארוך זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. כמי שניהל רשת בלוגים למחייתו אני מבין היטב איך עובד מיתוג ושיווק באינטרנט, מצד אחד רציתי דומיין בעל ערך-מותג כלשהו, מצד שני רציתי משהו אישי, ומצד שלישי (כן, בסיפור שלי יש הרבה יותר משני צדדים) אנונימי. בתוך כל ההסתבכות עם בחירת הדומיין לבלוג הזה שאלתי את עצמי "האם אי פעם אוכל להיות אישי ואנונימי, בו-זמנית?"

יש כל כך הרבה דברים שונים בלהיות "בלוגר ישראלי", או ליתר דיוק: בלוגר ישראלי אנונימי. עצם העובדה שחיי היומיום של הישראלי הממוצע גדושים בכל כך הרבה נושאים שנויים-במחלוקת וטעונים, הופכת את האנונימיות (המוחלטת) בבלוגוספירה-הישראלית לכמעט בלתי אפשרית, לפחות אם אתם מתכוונים לנהל יומן חצי-אישי, כמוני. מספיקה הבעת עמדה בנושא אחד כדי ליצור בראשו של הקורא קלסטרון של דמותך, עמדותיך ומחשבותיך. אני מניח שבנושא הזה נדון עוד רבות, כמו גם בעוד נושאים הקשורים לבלוגינג, הבלוגוספירה הישראלית ותוכן ברשת.

לקח לי גם שעות למצוא תבנית שתתאים לי: רציתי משהו נקי, מקצועי-אך-אישי, אבל לא שמח או עליז מדי. לאחר אינספור החלפות ואילתורים בין תבניות שונות בחרתי בMilky Conversations, המתורגם ע"י שרית מהפרדוקס.

בכל מקרה, אני שמח שרוב העבודה כבר מאחוריי – אני בטוח שיש עוד מה לשפץ פה ושם – אבל unread.me צפוי לעלות לאוויר כבר בשבוע הבא =]

נשתמע..

מוזר לכתוב מימין לשמאל.

אני מנסה לא לכתוב מהר מדי, לבל יקרוס וורדפרסי עליי; בפעם האחרונה שניסיתי להתקין וורדפרס בעברית השתכנעתי מהר מאוד שזה בלתי אפשרי.

אבל זה היה ב2005, קצת לפני ה"בלוגינג-בום" (אמרתי לכם שקצת קשה לי לעשות את המעבר?) בארה"ב, ובימים שבהם אם אמרת למישהו בישראל שאתה חי מכתיבה בבלוג, השיחה הייתה מסתיימת באחד משני משפטים חותמים:

1. "סבבה, יפה לך" – וכמובן שהוא לא היה מאמין לך.
2. "רגע, למה שאנשים יירצו לקרוא עליך? ומי ישלם כדי לפרסם ביומן האישי שלך?" – כן, בימים ההם הנוסחה הזו הייתה אוטומטית; בלוג = יומן אישי בו כותב, או לרוב כותבת "מדליקה16 מתל אביב" על הבילוי הלילי הבלתי נשכח שלה והפרידה מהחבר שלה.

היום המצב הרבה יותר טוב פחות עגום – כבר חודשים שחידק-הבלוגינג קורא לי לחזור לכתיבה, וככל שאני מסתובב לי במעמקי-הבלוגוספירה הישראלית אני נעשה יותר ויותר אופטימי שלם עם העובדה שהפעם, אני עושה זאת בעברית.

כבר הספקתי להכיר את בלוגיהם (ייקח לי זמן למצוא את המונחים היותר נורמליים מאנגלית) של אח"י דקר וטל גלילי – שהם אמנם לא בלוגים מסחריים בשום צורה – אך לא נופלים מרמתם של הרבה מהבלוגים החצי-אישיים המועדפים עליי.

אבל מי אני בכלל?

אז זהו, שאחת הסיבות שהחלטתי לבוא דווקא לבלוגוספירה הישראלית, היא שפה – אני בעצם נובאדי. זה לא שהייתי איזה סופר-איידול בבלוגוספירה העולמית, אבל בוא נגיד שאם לשם הייתי מחליט לחזור – אנשים היו מצפים לקצת יותר מכמה רטינות והגיגים על כוס קפה, וכמו שאמר לי פעם אבי-הבלוגוספירה דארן רווז – "under-promise and over-deliver", כאן, בביצה-הבלוגית הישראלית, אני יכול להתחיל מחדש.

באשר לזהותי, שאני מניח שתתגלה מעצמה בסופו של דבר, אותה איני מעוניין לחשוף בשלב זה. אחד השיקולים בנדידה שלי לכאן הוא האנונימיות שאוכל להקנות לעצמי, כל עוד אני חפץ בה, וכל עוד זה אפשרי. אני מאוד מקווה שאוכל לשמור עליה, שכן חשיפת זהותי בטרם עת תמנע ממני להתבטא בהמון נושאים, שדווקא עליהם ארצה לדבר.

אני יודע שאם הגעת עד לשורות אלה, ולא ברחת משעמום, אז את/ה בטח די מבולבל/ת (אויש, זה היה צריך להיות הגעתם*, גם לזה אני אתרגל) – אל חשש, תוכלו לקרוא לי זיגמונד אם אי פעם תרצו להתייחס לנכתב כאן.

נשתמע..