בלתי נקרא

יש תקופות בחיים בהן היכולת שלנו לתעדף חשובה יותר מהנטיה שלנו להעדיף. למעשה, את רוב חיי היום-יום, וכנגזרת מכך גם את חיינו כמכלול, אנו מבלים באיזון בין תעדוף להעדפה. משפחה או עבודה, עבודה או בילוי, בילוי איתם או איתה, איתה ביחד עם ההורים או איתה לבד, עם פופקורן ופרק של האוס.

פילוסופיה, פילוסופיה…איכסה.

אני נמצא בתקופה בה אני נדרש לבחור בין הדברים החשובים, לדברים החשובים יותר. אתם, מצד שני, לבטח שואלים את עצמכם למה אני מספר לכם את כל זה בערב יום שבת?

צ'מעו, אם הכל היה מתנהל לפי "התוכנית" לא הייתי אמור לכתוב את הפוסט הזה עכשיו. הבלוג הזה היה אמור להיות לי לצינור אליו אני מזריק את כל מה שארצה, ותו לא. לא היו ציפיות, לא היו כוונות, לא היו תחזיות – לא טובות, ולא רעות.

אבל לא הכל התנהל לפי התוכנית שלא הייתה. הבלוג כבר לא משמש כצינור גרידא, בו אני משתמש כדי להוציא מילים ממוחי הקודח. המקום הזה הוא הנוכחות שלי באינטרנט, דרכו הכרתי, דיברתי, התחברתי, וכן – גם נפגשתי עם אנשים שלא הייתי מכיר אילולא כתבתי על דא ועל הא, ואולי על קצת יותר מכך.

פוסטים שכתבתי לפני די הרבה זמן עדיין מביאים לכאן המון אנשים סקרנים ומסקרנים, מעוניינים ומעניינים. אני מקבל לא מעט מיילים כל שבוע, רובם סובבים סביב בלוגים ובלוגינג, ושיווק באינטרנט. המשך לקרוא »

אני כותב וקורא בלוגים כבר למעלה מארבע שנים. כתבתי במהלך קריירת הפרובלוגינג שלי למעלה מ-3,000 פוסטים ואם ארצה להעריך את מספר הפוסטים שקראתי אצטרך להוסיף לפחות עוד כמה אפסים בצד שמאל. למעשה, לפעמים אני מתחיל לקרוא פוסט ולקראת סופו אני מבין שקראתי אותו פעם, אולי אפילו יותר מפעם. לפעמים אני מציץ בארכיון הבלוג שממנו התפרנסתי (הוא נמצא בידיים הרבה יותר גדולות עכשיו) וקורא פוסטים שאני בעצמי כתבתי…"אויש, ככה כתבתי לפני שנתיים?! כמה טעויות כתיב.."

כן, ראיתי הרבה בחיי האינטרנטיים. את הרוב המוחלט הספקתי לשכוח..

אבל מכל הפוסטים שקראתי, יש כמה, שאני יכול למנות על פחות מעשרה אצבעות. פוסטים בלתי נשכחים, פוסטים ששינו את חיי באורח כזה או אחר. קראתי אחד כזה לפני כמה ימים.

My Life Offline הוא פוסט מופת: אארון שוורץ מתאר בו איך נראו חייו במשך 30 ימים בהם היה מנותק לגמרי מהאינטרנט. בפוסט (הדי ארוך) הזה מתאר שוורץ חיים שונים לגמרי, חולק בכנות ברוטאלית איך נראים חייו, ושם על השולחן את כל מה שמכורי-רשת בחיים לא יעידו על עצמם. כן, בחלקים מסוימים הרגשתי שכתבתי את הפוסט הזה בעצמי, ואם תקראו את הפוסט – תבינו שאני לא כל כך גאה בזה.

"אני לא בנאדם שמח. תמיד חשבתי שפשוט נועדתי להיות כזה: מיזנתרופ בעל נטיה למצבי רוח קיצוניים ולהפרעות אכילה כרוניות, שוטף את הבית בפיג'מה ונבוך מדי מכדי לצאת החוצה"

אולי אחרי שזהותי תיחשף אתחרט על שבחרתי בציטוט הזה כל הפוסט הזה. אבל יודעים מה? אם אפקח לעוד אחד או שניים את העיניים כמו שארון שוורץ פקח את שלי, פאק אית. המשך לקרוא »

חשבתי ליצור לכבוד הפוסט הזה קטגוריה מיוחדת ולקרוא לה "אישי", אבל אז עצרתי לרגע, והתחלתי לתהות אם איבדתי כיוון. כיוון שלא רציתי שיהיה מלכתחילה: זה הבלוג האישי שלי, אחרי הכל, וכל מה שאני כותב כאן נוגע בי או לי, לפעמים גם לכם, ואני מקווה שגם בכם, אבל זה לא השיקול, כי אבוי לי אם כן..

אבל לפני שחשבתי; התלבטתי, די קשות, אם לכתוב את הפוסט הזה מלכתחילה. מילה אחת לא במקום ואעשה אאוטינג לעצמי, רמז קטן ולא מכוון והנה זהותי גלויה לכל.

וככה זה עם כל פוסט שאני כותב ואכתוב כנראה בזמן הקרוב. צריך לנסות ולכדרדר בין הצורך או הרצון לחלוק חוויה, דעה או רגש, לבין האנונימיות – שבשלב זה – היא סוגשל תנאי הכרחי.

אני לא זוכר מתי ובתגובה לאיזה פוסט, אבל אחד הקוראים הציע לכתוב פוסט על כתיבה אנונימית. אז הנה, ככה עובד ראשו של בלוגר אנונימי (לעת עתה. בהמשך נחזור לנקודה הזו).

לא, הפוסט הזה לא כולל טיפים והוא לא חלק מסדרת המאמרים לשיפור הבלוג. לחקלכם הוא עלול להיראות כמו פאזל שאת חלקיו אי אפשר להרכיב…

אל תנסו.

הפוסט הזה מדבר על בלוגר אנונימי אחד..
המשך לקרוא »

בדיוק היום לפני חודש כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג. הייתי מספר לכם על ההתרגשות שגואה בי, אבל האמת שאין כזו. אירועי הימים האחרונים גרעו הרבה מהאנרגיות המעטות-ממילא שיש בי.

האמת שיש לי הרבה מה לחלוק אתכם, בין אם אלה הרעיונות שעליהם חשבתי או ההצעות שקיבלתי לאחרונה. אבל אני פשוט מותש, פיזית ומנטלית. כנראה שזה עוד מחיר שמשלם אינסומן.

דבר אחד לא אחסוך בפוסט זה, וזוהי תודתי והערכתי הגדולה לכל מי שתורם ופעיל בבלוג, ובעיקר לגיא – שמגיב, תומך, ומעודד.

כשכתבתי את הפוסט הראשון לא ציפיתי שהבלוג יצמח בקצב כזה, ולא נותר לי אלא להודות לכם פעם נוספת ולקוות שהקהילה לא תפסיק להתפתח.

נשתמע בקרוב..

זה האמ-אמא-של-הדיבור הקפיטליסטי. כל אחד יכול "לעשות את זה", אם רק יפעל לפי העצות הוא יפרוץ, יצליח, יהיה כוכב. כמו השיטה כולה, אנחנו מציבים לעצמנו כמה מודלים נדירים ויוצאי דופן בתור שאיפת חיינו ובדרך מאבדים את החיים עצמם. למערכת יש אינטרס לגרום לך לחשוב שגם אתה יכול. וכל התחום הזה משתף איתה פעולה.

המשך לקרוא »

אחרי שלוש שעות של התאמה והתייעצויות אני סוף סוף מרוצה מהעיצוב של הבלוג. נקי, סולידי, ומרגיע.

כבר כמה ימים שאני חושב על שם מייצג וקליט בעברית שלא יתנגש עם הדומיין unread.me. אחרי שכבר התחלתי לכתוב פוסט החולק את ההתלבטות ומבקש את עזרת הציבור, בא אדון רותם סלע (שכותב מצוין בבלוג שלו "הקפיטליסט היומי") ובתוך כמה דקות היה לנו שם. אם אי פעם יהפוך "בלתי נקרא" לאחד הפרובלוגים הראשונים בישראל, רותם יהיה חתום על שם המותג.

עוד כמה שינויים קטנים, ואחזור לשגרת כתיבה רגילה, ובינתיים: מה דעתכם?

אתמול כתבתי שזה כנראה יקרה בשבוע הבא, אבל אני מודה – כנראה שנדבקתי מחדש במגפת הבלוגינג.

אוקיי, זה הזמן להכיר כמה חברים חדשים =]

בזמן כתיבת שורות אלה הבלוג הזה עדיין מאוכסן על השרת המקומי במחשב שלי, הרגע סיימתי לרכוש את הדומיין unread.me אחרי הרהורים רבים ואינספור בדיקות.

אחת הבעיות שלי היא הרצון להישאר אנונימי, אבל הידיעה שבטווח הארוך זה יהיה כמעט בלתי אפשרי. כמי שניהל רשת בלוגים למחייתו אני מבין היטב איך עובד מיתוג ושיווק באינטרנט, מצד אחד רציתי דומיין בעל ערך-מותג כלשהו, מצד שני רציתי משהו אישי, ומצד שלישי (כן, בסיפור שלי יש הרבה יותר משני צדדים) אנונימי. בתוך כל ההסתבכות עם בחירת הדומיין לבלוג הזה שאלתי את עצמי "האם אי פעם אוכל להיות אישי ואנונימי, בו-זמנית?"

יש כל כך הרבה דברים שונים בלהיות "בלוגר ישראלי", או ליתר דיוק: בלוגר ישראלי אנונימי. עצם העובדה שחיי היומיום של הישראלי הממוצע גדושים בכל כך הרבה נושאים שנויים-במחלוקת וטעונים, הופכת את האנונימיות (המוחלטת) בבלוגוספירה-הישראלית לכמעט בלתי אפשרית, לפחות אם אתם מתכוונים לנהל יומן חצי-אישי, כמוני. מספיקה הבעת עמדה בנושא אחד כדי ליצור בראשו של הקורא קלסטרון של דמותך, עמדותיך ומחשבותיך. אני מניח שבנושא הזה נדון עוד רבות, כמו גם בעוד נושאים הקשורים לבלוגינג, הבלוגוספירה הישראלית ותוכן ברשת.

לקח לי גם שעות למצוא תבנית שתתאים לי: רציתי משהו נקי, מקצועי-אך-אישי, אבל לא שמח או עליז מדי. לאחר אינספור החלפות ואילתורים בין תבניות שונות בחרתי בMilky Conversations, המתורגם ע"י שרית מהפרדוקס.

בכל מקרה, אני שמח שרוב העבודה כבר מאחוריי – אני בטוח שיש עוד מה לשפץ פה ושם – אבל unread.me צפוי לעלות לאוויר כבר בשבוע הבא =]

נשתמע..

מוזר לכתוב מימין לשמאל.

אני מנסה לא לכתוב מהר מדי, לבל יקרוס וורדפרסי עליי; בפעם האחרונה שניסיתי להתקין וורדפרס בעברית השתכנעתי מהר מאוד שזה בלתי אפשרי.

אבל זה היה ב2005, קצת לפני ה"בלוגינג-בום" (אמרתי לכם שקצת קשה לי לעשות את המעבר?) בארה"ב, ובימים שבהם אם אמרת למישהו בישראל שאתה חי מכתיבה בבלוג, השיחה הייתה מסתיימת באחד משני משפטים חותמים:

1. "סבבה, יפה לך" – וכמובן שהוא לא היה מאמין לך.
2. "רגע, למה שאנשים יירצו לקרוא עליך? ומי ישלם כדי לפרסם ביומן האישי שלך?" – כן, בימים ההם הנוסחה הזו הייתה אוטומטית; בלוג = יומן אישי בו כותב, או לרוב כותבת "מדליקה16 מתל אביב" על הבילוי הלילי הבלתי נשכח שלה והפרידה מהחבר שלה.

היום המצב הרבה יותר טוב פחות עגום – כבר חודשים שחידק-הבלוגינג קורא לי לחזור לכתיבה, וככל שאני מסתובב לי במעמקי-הבלוגוספירה הישראלית אני נעשה יותר ויותר אופטימי שלם עם העובדה שהפעם, אני עושה זאת בעברית.

כבר הספקתי להכיר את בלוגיהם (ייקח לי זמן למצוא את המונחים היותר נורמליים מאנגלית) של אח"י דקר וטל גלילי – שהם אמנם לא בלוגים מסחריים בשום צורה – אך לא נופלים מרמתם של הרבה מהבלוגים החצי-אישיים המועדפים עליי.

אבל מי אני בכלל?

אז זהו, שאחת הסיבות שהחלטתי לבוא דווקא לבלוגוספירה הישראלית, היא שפה – אני בעצם נובאדי. זה לא שהייתי איזה סופר-איידול בבלוגוספירה העולמית, אבל בוא נגיד שאם לשם הייתי מחליט לחזור – אנשים היו מצפים לקצת יותר מכמה רטינות והגיגים על כוס קפה, וכמו שאמר לי פעם אבי-הבלוגוספירה דארן רווז – "under-promise and over-deliver", כאן, בביצה-הבלוגית הישראלית, אני יכול להתחיל מחדש.

באשר לזהותי, שאני מניח שתתגלה מעצמה בסופו של דבר, אותה איני מעוניין לחשוף בשלב זה. אחד השיקולים בנדידה שלי לכאן הוא האנונימיות שאוכל להקנות לעצמי, כל עוד אני חפץ בה, וכל עוד זה אפשרי. אני מאוד מקווה שאוכל לשמור עליה, שכן חשיפת זהותי בטרם עת תמנע ממני להתבטא בהמון נושאים, שדווקא עליהם ארצה לדבר.

אני יודע שאם הגעת עד לשורות אלה, ולא ברחת משעמום, אז את/ה בטח די מבולבל/ת (אויש, זה היה צריך להיות הגעתם*, גם לזה אני אתרגל) – אל חשש, תוכלו לקרוא לי זיגמונד אם אי פעם תרצו להתייחס לנכתב כאן.

נשתמע..