קורא בנושא: 'טכנולוגיה ואינטרנט' (לדף הבית)

נחום ברנע כתב רכילות? (או: נוסחת ברנע)

11 באוקטובר 2009

נחום ברנע והנוסחה למדידת מדיומיםכך נחום ברנע במוסף החג של ידיעות אחרונות שהתפרסם בתשעה באוקטובר:

"בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את דובי מהמכולת, אמר לי, אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים.
ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית."

זו לא הפעם הראשונה שהעיתונאי-זוכה-פרס-סוקולוב טורח ומבזבז את זמנו היקר בקטילה בכתיבה על בלוגים משורבטים וכותביהם המגלומנים. הביקורת החריפה (בלשון המעטה) אינה מכוונת כלפי הבלוג הזה, הבלוג המקצועי של דבורית שרגל, לא כלפי ההאפינגטון פוסט של אריאנה האפינגטון (אותה הוא משתדל להשמיץ בטור האחרון) ואף לא אל טק-קראנץ' של מייקל ארינגטון.

הוא לא אומר את הדברים על מאן-דהו, אלא על המדיום, התופעה, הכל, והכלל.

התחלתי לכתוב פוסט ארוך, מפורט, גדוש טענות וטיעונים, אבל בעיקר מייגע. על בלוגים, "עיתונות אזרחית", ואשליית "משחק סכום האפס" לפיה ככל שאמינותו של צד אחד מתחזקת, זו של הצד האחר מתערערת, כשלמעשה שניהם חולקים – אמנם (עדיין) לא באופן שווה – את אותו המרחב שנקרא דעת הקהל.

וכו' וכו' וכו'…

אבל מכיוון שקשה לי להאמין שיותר מדי אנשים המתיימרים לדעת על מה הם מדברים (אם כבר החליטו להתבטא בנושא מסויים) אכן מסכימים עם התמונה שנחום ברנע מציג, ובעיקר מכיוון שאינני עיתונאי (אצלי אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות), החלטתי לנסות לרדת לסוף דעתו של ברנע.

והצלחתי! המשך לקרוא »

לקחת את המושכות לידיים

9 באוקטובר 2009

אני כותב וקורא בלוגים כבר למעלה מארבע שנים. כתבתי במהלך קריירת הפרובלוגינג שלי למעלה מ-3,000 פוסטים ואם ארצה להעריך את מספר הפוסטים שקראתי אצטרך להוסיף לפחות עוד כמה אפסים בצד שמאל. למעשה, לפעמים אני מתחיל לקרוא פוסט ולקראת סופו אני מבין שקראתי אותו פעם, אולי אפילו יותר מפעם. לפעמים אני מציץ בארכיון הבלוג שממנו התפרנסתי (הוא נמצא בידיים הרבה יותר גדולות עכשיו) וקורא פוסטים שאני בעצמי כתבתי…"אויש, ככה כתבתי לפני שנתיים?! כמה טעויות כתיב.."

כן, ראיתי הרבה בחיי האינטרנטיים. את הרוב המוחלט הספקתי לשכוח..

אבל מכל הפוסטים שקראתי, יש כמה, שאני יכול למנות על פחות מעשרה אצבעות. פוסטים בלתי נשכחים, פוסטים ששינו את חיי באורח כזה או אחר. קראתי אחד כזה לפני כמה ימים.

My Life Offline הוא פוסט מופת: אארון שוורץ מתאר בו איך נראו חייו במשך 30 ימים בהם היה מנותק לגמרי מהאינטרנט. בפוסט (הדי ארוך) הזה מתאר שוורץ חיים שונים לגמרי, חולק בכנות ברוטאלית איך נראים חייו, ושם על השולחן את כל מה שמכורי-רשת בחיים לא יעידו על עצמם. כן, בחלקים מסוימים הרגשתי שכתבתי את הפוסט הזה בעצמי, ואם תקראו את הפוסט – תבינו שאני לא כל כך גאה בזה.

"אני לא בנאדם שמח. תמיד חשבתי שפשוט נועדתי להיות כזה: מיזנתרופ בעל נטיה למצבי רוח קיצוניים ולהפרעות אכילה כרוניות, שוטף את הבית בפיג'מה ונבוך מדי מכדי לצאת החוצה"

אולי אחרי שזהותי תיחשף אתחרט על שבחרתי בציטוט הזה כל הפוסט הזה. אבל יודעים מה? אם אפקח לעוד אחד או שניים את העיניים כמו שארון שוורץ פקח את שלי, פאק אית. המשך לקרוא »

I'mHalal – הגוגל של האיסלאם

3 באוקטובר 2009

[לינק] [פרטים נוספים] [ "חלאל" ו-"חראם" באיסלאם]

חמש שאלות

26 בספטמבר 2009

5 שאלות1. ספרינט או מרתון?
2. תנועה או קהילה?
3. תשומת לב או אמון?
4. להגיע או להשפיע?
5. התחברות או התקשרות?*


אנחנו נמצאים בעידן בו כל אחד יכול לקבל את 15 דקות-התהילה שלו באינטרנט ולהיות מפורסם.

כל בלוג יכול להגיע לדף הבית של Digg או Delicio.us. כל זמר מתחיל יכול להביא שיר אחד שלו לדף הבית של YouTube. כל משווק, סטארט-אפיסט, עיתונאי, עסק, או אתר יכולים לקנות בכסף את מילות החיפוש בנישה שלהם ולשריין לעצמם את תוצאות החיפוש הראשונות.

כולנו, אם נפתח בספרינט חזק מספיק, נוכל להביא מספיק תנועה למחוזותינו הדיגיטליים, למשוך מספיק תשומת לב ("באזז"), ולהגיע אל כמה שיותר אנשים. אחרי שעשינו זאת, נוכל גם לבקש מהם להיות "חברים" שלנו בפייסבוק, או לעקוב אחריהם בטוויטר ולקוות שהם יעקבו בחזרה.

אבל כמה מהם יחזרו בעוד יומיים, חודש או שנה? כמה יחליטו להיות חלק ממה שאנחנו בונים בדומיינים שלנו? כמה מהם ייתנו בנו מספיק אמון כדי לעשות איתנו עסקים? לפרסם אצלנו? לתת בנו אמון? על כמה מהם באמת נשפיע? האם באמת נטה את הכף ונגרום להם לקנות את המוצר שלנו? או להתנגד לחוק המאגר הביומטרי?

הרי היום כולנו יכולים "להתחבר" – זה קל כמו ללחוץ על "accept friend request". אבל כמה מהגולשים באתרך המכובד הם גם חלק מהקהילה? כמה מתשומת הלב הראשונית מתורגמת לאמון? על איזה אחוז מאלה שמגיעים אל האתר או הבלוג שלנו אנחנו מצליחים להשפיע? לכמה אנחנו עוזרים באמת? וכמה מהם יעדיפו לא רק להתחבר, אלא גם להתקשר?

לאינטרנט יש חוקים משלו, אבל עובדה אחת הוא לא ישנה לעולם: מה שהביאה איתה הרוח, תיקח עימה הסערה.

* connecting vs. engaging

ויקיפדיה והספק

24 בספטמבר 2009

כמה אמינה היא ויקיפדיה? האם אפשר לסמוך עליה? ומה עם בריטניקה?נסעתי לצפון הרחוק כדי לבקר חבר טוב שעבר ניתוח ובעקבותיו עומד בפני כמה החלטות גורליות. טוב, לא נגזים..אולי לא גורליות, אבל די חשובות בשלב זה בחייו. היה נחמד לשבת ולדבר קצת לעומק הקורה. בדרך כלל אין לנו זמן לדבר על יותר מדי דברים חוץ מעבודה ויזמות. במהלך השיחה דיברנו בין השאר על טכנולוגיה ואינטרנט, ואיך קצב השינויים וההתפתחויות משפיע על חיינו.

הוא תולעת ספרים, אני חובב גאדג'טים. הוא מגדיר את עצמו כפציפיסט-סוציאליסט, ועליי אומרים – למרות שאיני מאמין בתיוקים ותיוגים – שאני משתייך לצד היותר ימני של המפה. אני מאמץ (adopt) שינויים טכנולוגיים, הוא צריך להסתגל (adapt) אליהם.

ואז הגיע הדיון הארוך והמעניין לסוגיית האמינות של ויקיפדיה: "זה כלי יפה, אבל זה לא מחליף. מה שמפריע לי זה כשאני שואל את אחי שלומד בתיכון על אישיות או דבר מסוים הוא אומר אני לא יודע, אבל אני יכול לחפש באינטרנט..עכשיו נכון, באינטרנט תוכל למצוא הכל, אבל זהו?? לא צריך יותר לחשוב לבד? להפעיל את הראש? לקרוא משהו? אינטרנט זה נחמד ככלי אבל זה מחליף לך את כל החיים!"

הוא הוסיף וגיחך כשאמרתי לו שמחקרים הראו שויקיפדיה מדוייקת לפחות כמו בריטניקה: "אני לא יכול לסמוך על ויקיפדיה בעיניים עצומות, אתה חייב שיהיה לך ספק כשאתה קורא משהו שנכתב על ידי כל מיני אנשים, חלקם יכולים להיות בעלי אינטרס!"

הוא צודק; כשקהילות כמו זו של ויקיפדיה צומחות למימדים כל כך גדולים, הפונקציונליות שלהן נפגמת. אנחנו חייבים את הספק הזה שם, שיזכיר לנו שלא כל מה שאנחנו קוראים בויקיפדיה הוא נכון, בין השאר בגלל שאת הערכים בה (כמעט) כל אחד יכול לשנות.

חשבתי לרגע: מה אם מחר מישהו יוריד את השאלטר של ויקיפדיה? האם אנשים יחזרו לעיין בבריטניקה הקדושה? הרי בה אף אחד לא יפקפק, ואף אחד לא יטיל ספק, היא מהזן הישן, המסורתי, המשובח, כתוב על נייר, וערוך ע"י מיטב המוחות.

על ויקיפדיה אי אפשר לסמוך בעיניים עצומות, אבל על בריטניקה? בליינד. בליינד.

מה עומד מאחורי עדכון תנאי-השימוש בטוויטר?

11 בספטמבר 2009

בטוויטר מחפשים מודל עסקיבטוויטר הודיעו אתמול על עדכון תנאי השימוש באתר. לפי הפוסט בבלוג הרשמי של החברה, כמה מהשינויים הבולטים ביותר נעשו בסעיפי הפרסום, הבעלות על הטוויטים, ה-API, והספאם.

כמשתמש ממוצע (לא בעל עסק או מפתח) בדקתי את העדכון כי עניין אותי מה הוא "השינוי המשמעותי" שעשו בטוויטר על מנת להילחם בספאם, שמתפשט באתר בצורת עוקבים-פיקטיביים שכל מטרתם היא פרסום בית עסק, לרוב חרא בית עסק, או אתר מסוים, לרוב אתר פורנו.

אבל דווקא בסעיף הזה – אולי החשוב ביותר מבחינת המשתמשים הטיפוסיים – לא התחוללו שינויים משמעותיים. למעשה, בפוסט על העדכון מודה אייזק "ביז" סטון (אחד המייסדים) ש"טוויטר ממשיכה לטפל בספאם בדיוק כפי שעשתה בתקופה האחרונה.."

כן, טוויטר ממשיכה לטפל בספאם בצורה איומה.

אם נסתכל על השורה התחתונה, השינויים בתנאי השימוש נועדו להשפיע יותר על החברה ולא על הטוויטרים עצמם.

בטוויטר מתחילים לחשוב על מודל עסקי, כזה שהם יודעים שיהיה קשה למצוא. כזה שאליו הם סירבו להתייחס בעבר מכיוון שהם נהנו מהספיקולקציות המחמיאות של כל המי-ומי בקשר לשווי החברה: הרי המודל העסקי שלך לא יכול להיות כושל אם אין כזה בכלל.

השינויים האחרונים שנוגעים בפרסום, ממשקי-התכנות (API) ובעלות המשתמשים על המידע הם בגדר הנחת אבן יסוד למודל עסקי כלשהו שבטוויטר סוף סוף החליטו לבנות.

עכשיו נותרת השאלה איך ייראה המודל העסקי הזה: הטמעה אוטומטית של מודעות אל תוך טוויטים? חיוב עבור שימוש ב-API? קשה לי להאמין שטוויטר ילכו על "פרסום מסורתי" שלא ינצל את הייחודיות של השירות.

RSSCloud – עדכוני רס"ס בזמן אמת. באמת.

8 בספטמבר 2009

RSS Cloud - רס"ס בזמן אמת. באמתאני לא יודע כמה מכם עדיין לא מכירים את המונח RSS, הנה הקדמה קצרה: רס"ס מאפשר לגולשים של אתר מסוים לקבל התראות על עדכונים חדשים ללא צורך בביקור בו ובצורה אוטומטית. חלק ניכר מקוראי הבלוג הזה עושים זאת דרך רס"ס.

עד היום, היה רס"ס הדבר הכי קרוב לעדכונים בזמן אמת: כשעה לאחר פרסום אייטם חדש עודכנו על כך הגולשים דרך שירותי הרס"ס בהם הם משתמשים.

"דמיינו שהייתם צריכים לחכות שעה שלמה עד לקבלת מייל, היינו חייבים למצוא משהו יותר יעיל מזה" אומר מאט מולינווג.

היום הודיע מפתח פלטפורמת-הבלוגים וורדפרס ומייסד אתר האיחסון וורדפרס.קום כי כל הבלוגים המאוחסנים תחתיו יכולים ליהנות מעכשיו מ-RSSCloud (הצעות תרגום?) . האלמנט החדש הופך בעצם עדכוני רס"ס לעדכונים בזמן אמת באמת. מתי בבלוגלי וברשימות? נראה..

בלוגרים עצמאיים יצטרכו להתקין את התוסף הזה כדי לתמוך באלמנט.

בינתיים קורא-הרס"ס היחיד שתומך ב-RSSClouds הוא River2, אבל תוך שבועות (הניחוש שלי: ימים) המצב הולך להשתנות.

אז מה למדנו היום, יזמים?

5 בספטמבר 2009

ג'ייסון קאלאקאניס - TWISTהיום גיליתי את This Week In Startups, וידקסט חדש מבית היוצר של ג'ייסון קאלאקאניס. ג'ייסון הוא יזם אינטרנטי מוצלח, מייסדה ובעליה לשעבר של רשת הבלוגים Weblogs Inc, והבעלים של מנוע החיפוש Mahalo. ג'ייסון נחשב בעבר (ואולי אף כיום) כאחד האנשים הפחות אהודים בעמק הסיליקון. האמת היא שאף פעם לא הבנתי מדוע.

בשעה 22:30 בערך, כותב קאלאקניס טוויט בו הוא מזכיר שמייקל ארינגטון (TechCrunch) מתארח בפאנל של TWIST, החלטתי להעיף מבט. בשלב מסויים אני למד כי גם גארי טאן, מייסדו של Posterous מתארח בתוכנית. האחרון יצר שירות המאפשר לפרסם טקסט, תמונות ומדיה דרך המייל וללא הרשמה, ומיתג אותו ככלי לאנשים שרוצים לכתוב משהו "קצר מדי לבלוג, וארוך מדי לטוויטר". לאחרונה הצליח טאן לגייס סכום לא מבוטל של 725,000 דולר.

כמה דברים שלמדתי על ומשלושת הסטארט-אפיסטים האלה: המשך לקרוא »

מותה של האנונימיות ברשת

4 בספטמבר 2009

איך לשמור על אנונימיות ברשת? אין איך..

  • אתר החדשות NPR מפרסם כתבה מרתקת אך מדאיגה על התמוססותה של האנונימיות ברשת. העיתוי לא מפתיע כלל וכלל, במיוחד לנוכח פרשת הבלוגרית המשמיצה, בה הורה שופט לחשוף את זהותה של בלוגרית אנונימית (עד לא מזמן) שנהגה להשמיץ בקביעות דוגמנית ניו-יורקית בשם ליסקולה-כהן בבלוג שלה.
  • אני בטוח שחלקכם כבר שמע על המקרה. רוזמרי פורט – שבינתיים הודיעה כי היא מתכוונת לתבוע את גוגל – ניהלה בלוג בשם "Skanks in NYC", שכל מטרתו הייתה להשמיץ את כהן, חברתה לשעבר. אין ספק שבמקרים כאלה, למרות השאלה המשפטית, קשה לגלות סמפטיה כלפי הבלוגרית שהוצאה מארון האונינמיות בעל כורחה.
  • אבל המאמר ב-NPR עוזב את פרשת פורט-כהן כדי להתעסק במשהו הרבה יותר מדאיג: האפידמיה הנקראת "רשתות חברתיות" ואיך התפשטותה המהירה עלולה להרוג את האנונימיות באינטרנט. מאט זימרמן, עו"ד ומומחה לפרטיות באינטרנט, מתייחס לקלות שבה ניתן לחשוף את זהותם של אנשים ברשת: "ברירת המחדל של המערכת (המשפטית) היא לאפשר את חשיפת זהותם של משתמשים…אם הם לא יהיו מוכנים להחזיר מלחמה, זהותם תיחשף".
  • בראיון למגזין Fortune אמר מרק זוקרברג, מייסדה של הרשת החברתית פייסבוק: "בגדול, השאיפה היא שפרופיל הפייסבוק יהפוך לתעודת הזהות שלנו באינטרנט ". העדכון המשמעותי האחרון לממשק האתר, כלל את היכולת להחליט איזה סוג של מידע יוצג לקבוצות החברים השונות שיש לנו. זוקרברג כנראה יודע טוב מאוד שאם חזונו יתממש, לפלוני, שהיה רק בן 15 כשנרשם לראשונה לאתר, יהיה הרבה מה להסתיר מהבוס שלו.
  • בכתבה מובאות גם דוגמאות אחרות, שגובלות יותר בביקורת חריפה מאשר השמצה. כך למשל, בכיר במשטרת ניו ג'רזי תובע מהאתר NJ.COM לחשוף את זהותם של כמה גולשים שכתבו שאינו מסוגל לבצע את עבודתו כראוי. נשאלת גם שאלת היכולת, ללא קשר לחוקיותו של מהלך החשיפה.
  • והשורה התחתונה? האנונימיות בדרך לקיצה. העובדה שפרטיהם האישיים של יותר ויותר אנשים זמינים בצורה ישירה או עקיפה ברשת, לפעמים גם בניגוד לרצונם, הופכת את משימת האאווטינג לקלה הרבה יותר. ואם הצלבות המידע ברשתות השונות לא יעלו תוצאות, תמיד אפשר לפנות למחוקק.
  • אני בטוח שרוב הכותבים האנונימיים ברשת אינם מסתירים את זהותם על מנת שיוכלו להכפיש ולהשמיץ אישים או אנשים אחרים, ונשאלת השאלה האם מספיק שמישהו או מישהם לא יאהבו את מה שכתבת כדי לחשוף את זהותך?
  • ומה הלקחים, אנונימיים יקרים? 1. חשבו טוב כמה זמן תוכלו להסתתר. 2. אם למישהו יהיה מספיק רצון ומשאבים לחשוף אתכם, זה כנראה רק עניין של זמן. 3. זכרו שהאפשרות שתיחשפו – לא משנה איך ועל ידי מי – קיימת, ושאלו את עצמכם: האם הייתי כותב את אותם הדברים ועומד מאחורי מה שאמרתי? אם תשובתכם חיובית, אז כנראה שלפחות מבחינה חוקית, אין לכם מה לדאוג…

    עכשיו רק נשאר לדאוג שהאקס והשכנה לא יקראו עיתון..

  • Twitter Wit: גאונות ב-140 תווים או פחות

    26 באוגוסט 2009

    הספר Twitter Witטוב אני די חדש בטוויטר אבל אני חייב להודות שכבר הספקתי לקרוא כמה טוויטים גאוניים שהצליחו להצחיק אותי כהוגן.

    Twitter Wit הוא ספר בן 176 עמודים שעולה לא יותר מעשרה דולרים ומוכיח שלפעמים לא צריך יותר מ-140 תווים.

    כשחושבים על זה, זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו החליט לעשות מהטוויטים המצחיקים שלכם ספר.

    ואם כבר מדברים על פנינות-טוויטר, מישהו רוצה לחלוק כמה משלו?

    שיווק עובד. (גם בטוויטר)

    22 באוגוסט 2009

    איך משווקים מוצר בטוויטר?שוקי גלילי כותב מה הוא חושב על שיווק בטוויטר בפוסט האחרון שלו "מדוע שיווק בטוויטר הוא בזבוז זמן":

    זה לא שאי אפשר לשווק בטוויטר. אפשר, רק שבדרך-כלל לא כדאי, וכשכן כדאי אז מאד כדאי שתדע מה אתה עושה. טוויטר הוא כלי נהדר בשביל קבוצת חברים שנוהגת להיפגש לבילויים ספונטניים. הוא כלי יעיל לסלבס – בין שמדובר באשטון קוצ'ר או בבלוגר-על דוגמת דארן רוז – שיש להם קהל מעריצים שממתין למוצא פיהם. אפשר להשתמש בו ככלי עזר ל-Networking, כאמצעי לחיזוק קשר עם לקוח, לעידוד תנועת גולשים חוזרים לאתר, ועוד כהנה וכהנה שימושים שרווח אפשרי בצדם – אבל נכון לעכשיו, ככלי עצמאי, טוויטר הוא אפיק שיווק עם ROI (החזר השקעה) די מפוקפק.

    הדגשתי את החלקים שאיתם אני מסכים, ואם לומר את האמת: הם מובנים מאליהם.

    אבל יש לי בעיה עם הכותרת של שוקי: אולי הייתי קורא לפוסט "למה החברה שלך מבזבזת זמן וכסף על טוויטר", אבל לא הייתי יוצא בהצהרה ששיווק בטוויטר הוא בזבוז זמן.

    העניין הוא, ששוקי היה יכול להצמיד את הסיומת "הוא בזבוז זמן" לכל טקטיקת-שיווק אפשרית, ולשיווק בכלל. העובדה שרוב המשווקים, המפרסמים והבלוגרים המקצועיים למיניהם לא יודעים מה הם עושים עם הכלים שנמצאים ברשותם אינה מצביעה על טיב הכלים עצמם.

    אנחנו יכולים לטעון, באותה מידה, שהתאמה למנועי חיפוש היא בזבוז של זמן רק בגלל שרוב מומחי ה-SEO לא מבינים מה הם עושים.

    העניין הוא, שבדיוק כמו ברוב התחומים התחרותיים: "המומחים" לא יודעים מה הם עושים. בגלל זה הם נעלמים אחרי כמה זמן.

    אני רחוק מלהיות מומחה לטוויטר, כך שבדיוק כמו שוקי, אני מסתמך על מה שראו עיניי ותו לא. אולי זה לא מספיק, אבל כבר הייתי עד לעסקים שהפכו את טוויטר לאחד מכלי השיווק המשמעותיים ביותר שלהם, וכאלה שנכשלו כישלון נחרץ, ואף הזיקו לעצמם.

    כמה נקודות על שיווק ויראלי, שיווק אתי, וטוויטר בתוך כל הסיפור:
    המשך לקרוא »

    בקטנה: איך היו נראים טוויטר, ויקיפדיה וגוגל אילו היו אנשים אמיתיים

    19 באוגוסט 2009

    אילו אתרים היו אנשים אמיתיים

    30/8/09: שלום לקוראי ידיעות אחרונות!
    זהו הבלוג שלי והוא עוסק בכתיבה, בלוגים, עסקים ושיווק באינטרנט ועוד.. הנה דף האודות המלא ודף הבית, אפשר גם להצטרף חינם למנויי הבלוג דרך RSS או אי-מייל!

    למה בלוגים בעברית לעולם לא יצליחו מבחינה מסחרית

    17 באוגוסט 2009

    הצלחה מסחרית באינטרנט

  • בבלוג חורים ברשת כותב שליו בן ארי סקירה על עוד סוכנות פרסום/רשת שותפים ישראלית בשם ClickOn.
  • שליו לא חוסך בביקרות, ואולי בצדק: הממשק, מספר המפרסמים, ותנאי השירות לא לטעמו, וכנראה גם לא יהיו לטעמם של בלוגרים או בעלי אתרים אחרים.
  • בתגובה לפוסט, דן יוצא בהצהרה נכונה, אך די מאוסה, לפחות לאוזניי: "השוק הישראלי עדיין לא בשל לתוכניות שותפים. היקף המסחר המקוון כאן, נמוך מידי."
  • תנו לי להבין: השוק הישראלי לא בשל? או שיש פה סוכנות פרסום, שבדיוק כמו רוב הסוכנויות בישראל, נכשלת במתן שירות אמין וטוב הן למפרסם והן לבעל האתר?
  • דן צודק, השוק הישראלי עדיין לא בשל, אבל למה? אולי בגלל שאנחנו מחכים שאיזה חברת ענק תחליט לפרסם בבלוג או דרך סוכנות הפרסום שלנו? אולי אנחנו רוצים שמישהו יעשה את העבודה בשבילנו – וכשמישהו מחליט לקחת את עצמו קצת יותר ברצינות – אנחנו טובים בעיקר בלקטול?.
  • לאלה שאומרים ש"לא צריך לעשות דברים טובים כי אין שוק עכשיו" אני אומר:
  • דברים טובים יוצאים החוצה, אין אפס. שירותים בעלי ערך יחדרו בסופו של דבר כל מעטה וכל שכבה של אטימות וחוסר מודעות, עבה ככל שתהיה.
  • הצלחה היא תוצר של עשייה, ציפיה, והזדמנות: אם נמשיך לחכות עד ש"הם" יקחו אותנו ברצינות, זה לא יקרה עד שנתחיל לעשות זאת בעצמנו.
  • עשייה יוצרת מציאות, לא להפך : אם אתם מחכים שהמציאות בשוק הישראלי תשתנה, ובינתיים דוחפים את היוזמות שלכם למגירה, ואם אתם "כאן בשביל ללמוד ולעשות את הדברים הנכונים רק בזמן הנכון" – דעו לכם, עכשיו זה הזמן.
  • ואמרו לי, בבקשה: מה היחס בין כמות התוכן עליו הגבתם לבין כמות התוכן שיצרתם בעצמכם? האם אתם מועילים לאחרים לפחות במידה שהם מועילים לכם? ומתי בפעם האחרונה כתבתם Tweet במקום ReTweet?
  • תמונה מפליקר: הסקפטי

    אישה פוטרה מעבודתה בגלל סטטוס בפייסבוק

    16 באוגוסט 2009

    מזכיר לי את המקרה של הת'ר ארמסטרונג שכותבת בבלוג דוּס.

    היא פוטרה מעבודתה בשנת 2002, אחרי שמעסיקיה גילו בבלוג האישי שלה חומרים סאטיריים על הסטארט-אפ בו עבדה.

    היום אותו בלוג אישי שהביא לפיטוריה מכניס מספיק כסף כדי לפרנס אותה, את בעלה, ואת שני ילדיהם.

    ש לי תחושה שלא כך יהיה עם גברת פייסבוק:

    אישה פוטרה בגלל הסטטוס בפייסבוק

    שיתופיות: איפה עובר הגבול?

    15 באוגוסט 2009

  • התכוונתי לכתוב ולפרסם כבר הלילה את הפרק התשיעי בסדרה לשיפור הבלוג, שיעסוק בהתאמה למנועי חיפוש (SEO), אך מפאת כמה התרחשויות בלתי צפויות ומצב בריאותי ירוד, אני נאלץ לפרוש למיטה ממש בקרוב. (שלוש בלילה, מיינד יו)
  • לא לפני שאשתף אתכם בשלוש אפליקציות חינמיות לאייפון שיצאו לאחרונה, שתיים מהן מעלות בראשי שאלות לגבי שיתופיות ואיפה צריך, אם ניתן, לשים את הגבול.
  • הראשונה, שנקראת Offender Locactor, מציעה לכל הורה אחראי להתקין באייפון של בנו או בתו את האפליקציה, שמכילה מידע על 500,000 עברייני מין בארה"ב.
  • הרעיון פשוט: מפעילים את התוכנה ומחכים עד שהGPS יאתר את מיקומכם, לאחר מכן הוא יציב על מפת האיזור מספר "סיכות". כל סיכה כזו מייצגת עבריין מין, ולחיצה עליה תפתח חלון ובו כל פרטיו האישיים כולל כתובת, שם מלא, סוג העבירה שהוא ביצע וכמה שנים הוא ישב בכלא.
  • היום ב"עבודה" עלה ויכוח סביב הלגיטימיות של התוכנה. איני מגלה כל סימפטיה לאנסים או פדופילים, חלילה. אבל מה ימנע ממשוגעים ומפרנואידים לצאת למסעות טיהור בשם החוק? במדינת יוטה למשל, התנאים לקבלת משקה היו עד לא מזמן קצת פחות מחמירים מהתנאים לקבלת נשק.
  • עוד אפליקציה שצצה לאחרונה היא כזו המאפשרת לבעלי האייפון לשתות ולנהוג בלי יותר מדי דאגות. הבחנתם במחסום משטרתי או במכמורת מהירות? שתפו את האחרים במיקומם! כך כל השתויים ידעו מאיפה כן ומאיפה לא לנסוע.
  • האחרונה קצת יותר חמודה: היא נקראת RunPee, ומיועדת בעיקר לבעלי שלפוחית רגיזה. היא אמנם לא תגיד לכם כמה גרוע עלול להיות סרט מסוים, אבל היא כן תמליץ מתי הכי כדאי לצאת לשירותים במהלכו מבלי לפספס יותר מדי אקשן.