בלתי נקרא

רון מיברג, סופר, תסריטאי ועיתונאי, עזב לפני כמה שבועות את העיתון "מעריב" בנסיבות שמצטיירות כלא כל כך נעימות. במייל ששלח לפני כמה ימים (הודלף לנענע10), משתף מיברג את חבריו בהתלבטות:

אני מתכוון להעלות במהלך חודש אקטובר שילוב חדש, בעברית ובאנגלית, של בלוג ואתר שעניינו… תרבות…, פנאי, סגנון חיים, מדור אוכל מורחב בעל היבט סיפורי ומדריכי, מדריך מסעדות עם דגש על אמריקה, וכיוצא באלה. כל התחומים עליהם כתבתי והייתי מופקד מטעם עיתונים שונים בעבר. בנוסף לטקסטים חדשים מעודכנים בתדירות גבוהה בתחומים שאינם זוכים לתשומת ליבה של העיתונות הישראלית ולא בצדק, יהיה האתר חדשני ויוצא דופן בחזותו ובעושרו הוויזואלי.
מכיוון שמדובר בהשקעה גדולה בזמן וכסף, ומשום שאני מעוניין לשמור על עצמאותי המערכתית ואינני ממומן על ידי איש, אני מציע לקורא את האתר בתשלום.
לכן אני מצב בפניך את השאלה הבאה: האם תהי/ה מוכן/נה לשלם 50$ לחצי שנה או 100$ לשנה כדי להיות מנוי/ה על הבלוג/אתר שלי?

רון כותב בסוף המכתב כי "תשובתך תכריע את גורלו של אתר זה. במידה והתשובה תהיה חיובית, כמה ימים אחריה יזכה הקורא המעוניין להצצה מקדמית באתר המתהווה כדי שיוכל להתרשם ממנו."

דבורית שרגל שאלה את מיברג כמה שאלות לגבי הבלוג המתעתד לעלות.

רון כנראה מאמין שאם יגיע לסף מינימלי של מנויים, יהפוך רעיון הבלוג הדו-לשוני והרב-גוני למשתלם עבורו..

---

1.קבוצת המיקוד: אני מתקשה להבין את הרעיון לשאול כמה קולגות (ואפילו הרבה קולגות) אם ישלמו על התוכן בבלוג. אני מניח שמיברג לא באמת מתכוון לבנות את המודל העסקי שלו סביב קבוצת מיקוד מסוימת כמו זו שפנה אליה, אם הבלוג באמת יכלול כל כך הרבה תחומים (עוד משהו שאני לא מבין), קבוצת המיקוד הזו חסרת כל רלוונטיות.

אולי עיתונאים בכירים ואושיות לא יאמרו זאת בפניו של מיברג, אבל לשאול מישהו אם הוא יהיה מוכן לשלם על תוכן בבלוג שעוד לא עלה זה כמו לשאול ילד בן 14 אם הוא יקנה סרט שעוד לא יצא בבלוקבסטר במקום להוריד 20 סרטים אחרים באינטרנט.

כן, אנחנו באינטרנט, רון.

2. תן וקח: מהמייל המצוטט לעיל (והראיון עם שרגל) ניתן להבין שמיברג, למרות שעזב את התחום, עדיין שרוי בעולם העיתונות המסורתית. הוא מניח שמכיוון שיצטרך להשקיע לא מעט כסף וזמן בבלוג העתידי, מישהו צריך לשלם על זה מראש. האמת היא, שבאינטרנט יותר מכל מקום אחר, אף אחד לא מחליט אם לשלם על משהו לפי הזמן או הכסף שהושקע בו.

3. אני, עיתונאי: עוד הצדקה למודל המינויים המוצע ע"י מיברג היא שהוא מעוניין לשמור על "עצמאותו המערכתית" – כפי שהוא מכנה אותה. זה לא שבמעריב לא היו פרסומות, אלא ששם מיברג לא היה אחראי להן, ולכן היה חופשי משיקולים מסחריים. אנשים המגדירים עצמם "עיתונאים" משקשקים למשמע המילה "פרסומת" ורבים מהם יסרבו, כמו מיברג, להציב כאלו בבלוגים שלהם.

אני לא עיתונאי ואיני מחוייב לשום חוק או כלל אתי כזה או אחר שמישהו הציב עבורי במאה הקודמת. אני בלוגר ואדם, ואני מחוייב לכלליים האתיים שבהם אני מאמין. לפיהם אני בטוח באמינותי מספיק כדי לקבל מפרסמים, ועדיין להישאר נייטרלי, גם לגביהם. לטק-קראנצ', גיזמודו, האפינגטון פוסט וליאו לאפורטה זה עובד יופי, למה (גם) מיברג מסרב לסמוך על עצמו?

משום מה עיתונאים שעושים דרכם אל בלוגינג משתדלים להקשות על עצמם כי הם חושבים שאף אחד לא סומך על בלוגר שיכול לכתוב את "מה שבראש שלו". מיברג אולי מסרב להודות שהעבודה החדשה שלו קשה יותר ממילא: מעכשיו הוא גם הכותב, המו"ל, העורך הראשי, וכן – גם זה שמנהל משא ומתן עם המפרסמים. אלא אם כן מודל המינויים שלו יצליח..

4. ומה אז? גם אם מודל המינויים יעבוד, מיברג מוותר מראש על אחד הסממנים שהפכו תוכן דיגיטלי לחזק כל כך בשנים האחרונות: ויראליות. תארו לכם שמיברג כותב פוסט מופת (אני מניח שזה לא יקרה לעיתים כה רחוקות), ובלוגרים ישראלים רבים מתייחסים אליו בבלוגים שלהם. (ד"א: האם ציטוטים יהוו הפרת זכויות יוצרים?)

הבלוג של מיברג מקבל עשרות-קישורים, שבכניסה אליהם יקבל המבקר הודעה בנוסח "בלוג זה הוא בתשלום, כדי לצפות בתכניו, תצטרך לשלם $50"…אני אהיה נדיב ואעריך שבערך אחוז אחד מהאנשים שיראו את ההודעה הזו יחליטו כן לשלם ולראות במה מדובר.

כן, אולי עם הזמן כל אותם בודדים יצטברו ויהפכו לעשרות ואף למאות, אבל על כמה חשיפה מוותר מיברג בפלטפורמה שממילא עודנה צעירה וביישנית בארץ הקודש?

5. האירוניה: זה קצת מצחיק שהוסגיה הזו עולה ארבעה ימים אחרי שכתבתי פוסט על פרובלוגינג "ומודל המינויים" שלי.