בלתי נקרא

כך נחום ברנע במוסף החג של ידיעות אחרונות שהתפרסם בתשעה באוקטובר:

"בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את דובי מהמכולת, אמר לי, אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים.
ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית."

זו לא הפעם הראשונה שהעיתונאי-זוכה-פרס-סוקולוב טורח ומבזבז את זמנו היקר בקטילה בכתיבה על בלוגים משורבטים וכותביהם המגלומנים. הביקורת החריפה (בלשון המעטה) אינה מכוונת כלפי הבלוג הזה, הבלוג המקצועי של דבורית שרגל, לא כלפי ההאפינגטון פוסט של אריאנה האפינגטון (אותה הוא משתדל להשמיץ בטור האחרון) ואף לא אל טק-קראנץ' של מייקל ארינגטון.

הוא לא אומר את הדברים על מאן-דהו, אלא על המדיום, התופעה, הכל, והכלל.

התחלתי לכתוב פוסט ארוך, מפורט, גדוש טענות וטיעונים, אבל בעיקר מייגע. על בלוגים, "עיתונות אזרחית", ואשליית "משחק סכום האפס" לפיה ככל שאמינותו של צד אחד מתחזקת, זו של הצד האחר מתערערת, כשלמעשה שניהם חולקים – אמנם (עדיין) לא באופן שווה – את אותו המרחב שנקרא דעת הקהל.

וכו' וכו' וכו'…

אבל מכיוון שקשה לי להאמין שיותר מדי אנשים המתיימרים לדעת על מה הם מדברים (אם כבר החליטו להתבטא בנושא מסויים) אכן מסכימים עם התמונה שנחום ברנע מציג, ובעיקר מכיוון שאינני עיתונאי (אצלי אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות), החלטתי לנסות לרדת לסוף דעתו של ברנע.

והצלחתי!

נוסחת ברנע

אני מחזיק בידיי שני עיתונים: הראשון הוא "ידיעות אחרונות". השני הוא חינמון שמופץ לאחרונה בתחנות רכבת, מרכולות, ומגיע אליך עד הבית, אפילו מבלי שביקשת.

הראשון הוא העיתון הנקרא ביותר בישראל, ומונה בשורותיו סוללת עיתונאים משובחת (לשם הטיעון), ביניהם גם נחום ברנע שכותב שם טור "שזוכה להדים רבים" מקור: ויקיפדיה. גם שם יש לא מעט בלוגרים שלא שואלים שאלות קיטבג.

השני, איך נגיד? נפוץ פחות, והתקשיתי למצוא בו שמות מוכרים. בעמודיו האחרויים ניתן למצוא את מדור הרכילות בעל השם המפוצץ, בו כותב רכילאי (גם שמו יישמר במערכת) על בטי רוקוואי, מורן אטיאס ,טלי מורנו, וכל המי ומי..

לפי שיטת ברנע, מתקבלת הנוסחה הבאה:

לכל גורם במדיום תקשורתי כלשהו יש משקל זהה: ידיעות אחרונות = חינמון כלשהו.
כל הגורמים במדיום מהגגים סביב אותו הנושא: טור פוליטי של ברנע = טור רכילות של רכילאי כלשהו.
לכל אדם במדיום הזה יש שיקולים אתיים, עיתונאיים, ומוסריים זהים: נחום ברנע = רכילאי.
כל יצרני התוכן במדיום אחד ספיציפי כותבים על אותם נושאים ובאותה רמה: נחום ברנע = רכילאי.

התחקיר שעשה ברנע או שאלות הקיטבג ששאל הרכילאי חסרות כל משמעות, הרי לפי "נוסחת ברנע" כל יצרני התוכן (כותבים) במדיום מסויים (עיתונים) הם בעלי אותם ערכים, יכולות, מאפיינים, כוונות, ותחומי עניין.

לא נותר לי, כמאן-דהו המשרבט הגיג, להכריז בזאת כי לפי נוסחת ברנע: נחום ברנע הוא בעצם רכילאי.

נחום, אתה מוזמן להגיב. אם תרצה להפריך או לאושש את נוסחת-ברנע, או אם כבודו מוצא שהפוסט פוגע חלילה בשמך הטוב, יש לך את זכות לשרבט (להגיב) בהגיג (בלוג) והבלוג (פוסט) ייערך מיידית.

אל דאגה, בינתיים טיעוניך נראים חזקים כתמיד!