בלתי נקרא

נכתבו 16 תגובות לפוסט “4 בלוגרים מקצועיים שהתחילו מאפס ועשו את זה בגדול”

1. מרק ק.:
   19 באוגוסט 2009, בשעה 10:22

   המממממ, הכנסה של 5 ספרות בשנה היא מרשימה מצד אחד, אבל גם לא באמת מרשימה מצד אחר. לקורא הישראלי המצוי כדאי להסביר שסכומי השכר האמריקאיים הם לרוב ברוטו לחלוטין, הם לפני מיסוי, הפרשות לפנסיה וכדומה. אם אני זוכר נכון הכנסה של 20-30 אלף מביאה אותך למעמד בינוני מהצד הנמוך שלו, ועבור מדינות יקרות כמו ניו יורק וקליפורניה הסכום הזה אפילו יותר בעיתי.

   ואני חושב שאפילו אם הוא מרויח בסביבות ה20 אלף, זה ממש אחלה אם הוא לא עובד קשה מדי בשבילם, אבל זה בכל זאת מעורר אצלי את השאלה האם בסופו של דבר לא מדובר בעבודה כמו כל עבודה אחרת והאם באמת לאנשים שיש להם כישרון כתיבה צריכים לתת עדיפות לנסיון של התפתחות כפרובלוגר על פני עבודה מסודרת בכתיבה, למשל בעיתון.

   בסופו של דבר אופרה מרויחה יותר תוך כדאי שינה ממה שהפרובלוגרים האלו עושים בחודש ואפילו יאיר לפיד עובר אותם בחצי יום של צילום פירסומות לבנק הפועלים.

   אז למה שאני בכלל אנסה להיות פרובלוגר (אני לא בטוח שהזמנות לכנסים של דה-מרקר וגלובס הם סיבה מספיק טובה ;) ) ?

2. זיגמונד:
   19 באוגוסט 2009, בשעה 11:52

   אם אני זוכר נכון הכנסה של 20-30 אלף מביאה אותך למעמד בינוני מהצד הנמוך שלו, ועבור מדינות יקרות כמו ניו יורק וקליפורניה הסכום הזה אפילו יותר בעיתי.

   אם אתה מתייחס לדוגמא של דרק הייל אז אולי הייתי צריך לציין שמדובר על חמש ספרות גבוהות, אני מכיר אותו במקרה ויודע שהיום הוא משקיע הרבה פחות בבלוג ורק מאשר ומנהל מו"מים עם מפרסמים פוטנציאלים.

   השאלה האם בסופו של דבר לא מדובר בעבודה כמו כל עבודה אחרת והאם באמת לאנשים שיש להם כישרון כתיבה צריכים לתת עדיפות לנסיון של התפתחות כפרובלוגר על פני עבודה מסודרת בכתיבה, למשל בעיתון.

   להיות פרובלוגר, ובכלל להיות עצמאי זה לא "איזי-מאני", במיוחד בהתחלה – אבל אני יכול להעיד כאחד שהיה פרובלוגר שזה מאוד שונה מעבודה טיפוסית מהרבה בחינות, ודומה במעט. לא כל בלוגר יכול להיות עיתונאי מצליח ולא כל עיתונאי יכול להיות בלוגר.

   בסופו של דבר אופרה מרויחה יותר תוך כדאי שינה ממה שהפרובלוגרים האלו עושים בחודש ואפילו יאיר לפיד עובר אותם בחצי יום של צילום פירסומות לבנק הפועלים.

   אולי, אבל אני לא יודע כמה אנשים יכולים או רוצים להיות ווינפרי או לפיד. זה כמו שאני אלך ליאיר לפיד ואומר "ביל גייטס מרוויח בדקה יותר ממה שאתה מרוויח ביממה, אז למה שלא תוותר על החולצה השחורה ותהיה מפתח תוכנה/גיק?"

   אז למה שאני בכלל אנסה להיות פרובלוגר?

   שאלה טובה – אבל זו שאלה שאתה צריך לשאול את עצמך, ולא אותי. מה יותר "קל"/אפשרי, להיות פרובלוגר או אופרה ווינפרי?

   אולי אכתוב על השאלה הזו פוסט, על היתרונות והחסרונות בחייו של פרובלוגר… (או אדם עצמאי בכלל)

   אבל אם אתה מעוניין בתשובה קצרה לשאל "למה שאני בכלל אנסה להיות פרובלוגר?" – יש לי אחת כזו: לא רק בשביל הכסף.

   זיגמונד

3. גיא:
   19 באוגוסט 2009, בשעה 12:14

   דבר ראשון – סחתיין. לכל אלה שהצליחו. באמת. אין אדם מפרגן ממני בעניינים האלה.
   אני גם מקווה שיום אחד אוכל לנהל אתרים/בלוגים שיכניסו לי מספיק כדי לחיות טוב ובצורה נאותה בגלגול הזה, ואני לא מדבר על הכנסות תאבות בצע – אלא על משהו נוח, שיאפשר לי לתת לילדיי לעתיד את כל מה שארצה.

   דבר שני – ופה הבעיה. קשה לי לומר שאני רואה השראה בדוגמאות אישיות.
   אל תשכח שעל כל אחד שהצליח, יש אלפים שנכשלו. זה כמעט כמו בלוטו, אלא שכאן יש לך אפשרות, במידה מסויימת אך די מצומצמת, להשפיע על ה"זכייה" שלך.

   העניין הוא, שבגלל כל כך הרבה "דוגמאות אישיות", שאיתן ניסו לדרבן אותי בעבר לעשות דברים מסויימים, נשארתי אדם סקפטי למדי. זה כמו עם המצב הבריאותי שלי (מחלת שרירים מעצבנת), שבה יבוא מישהו יגיד לי: "תראה את היפני הזה בלי רגליים! הוא הצליח לטפס על הר גבוה ולעשות סקי כל הדרך למטה על כסא גלגלים!" או "היי! תראה אל הארמסטרונג הזה! הצליח לנצח את הטור-דה-פראנס 7 פעמים עם אשך אחד!"

   אתה יודע – אלה דברים שגורמים לי לפרגן להם, לומר "סחתיין", ו.. זהו, בעצם.
   זה לא שאני לא רוצה להצליח, וברור שיש כאלה, שמתווים את הדרך להצלחה לרבים אחרים שבאים אחריהם, ועדיין – בהצלחה יש משהו אישי מאוד, שקשה לקבל אותו רק מדוגמאות של אנשים אחרים.

4. מרק ק.:
   19 באוגוסט 2009, בשעה 12:33

   בכוונה נתתי דוגמאות לאנשים מתחום התקשורת כי ברור שבן אדם לא יכול לעסוק בתחום שלא מענין אותו או שאין לו כישורים מתאימים בשבילו רק בגלל שעושים בו יותר כסף. בסופו של דבר יאיר לפיד ודנה ספקטור ועוד "עיתונאים" בגדול כותבים בלוג בעיתון, אז נראה לי שיש מקום להשוואה.

   השאלה שאני שואל אינה לגבי, אני כבר יודע מה אני ארצה להיות כשאהיה גדול, השאלה היא לגבי כל האנשים שעכשיו נמצאים בצומת של החלטה האם לנסות להתקבל לעיתון עם משכורות הרעב שמקבלים עיתונאים מתחילים או להתחיל בתהליך הארוך והמיגע של ביסוס מעמד כבלוגר משמעותי.

   סליחה אם אני נשמע שוללני כי זו ממש לא הכוונה, אבל המאמר הזה הביא אותי פעם ראשונה לתהות ברצינות על פרובלוגינג מהצד היזמי שלו – כלומר כמה רווח יש לעומת כמות העבודה ומה הסיכון. נראה לי שרוב הפרובלוגרים שאני מצליח לחשוב עליהם התחילו לעסוק בזה כעיסוק צדדי כאשר היתה להם סוג של הכנסה מסודרת ממקור אחר. ואולי כל התחום הוא צעיר מדי בשביל שאפשר יהיה להתיחס לסטטיסטיקה מהסוג הזה…

5. זיגמונד:
   19 באוגוסט 2009, בשעה 13:44

   @ מרק וגיא:

   קודם כל, אתם לא יודעים כמה אני שמח ומסופק מהעובדה שמתפתחים פה דיונים מעניינים על פרובלוגינג ועצמאות פיננסית!

   ועכשיו לתגובה, שעונה לשניכם לפי דעתי:

   נראה לי שרוב הפרובלוגרים שאני מצליח לחשוב עליהם התחילו לעסוק בזה כעיסוק צדדי כאשר היתה להם סוג של הכנסה מסודרת ממקור אחר.

   אתה טועה, ובגדול.

   כל הבלוגרים התחילו לעסוק בתחום כעיסוק צדדי. למעט כמה תיכוניסטים שהצליחו לשלב בין הלימודים לפרובלוגינג.

   אני לא זוכר, לא מייעץ, וחושב שזו טעות גדולה לעזוב את מקום העבודה "הבטוח" כדי להתפרנס מבלוג שרק הוקם או שלא מראה רווחים מספקים במשך שישה חודשים לפחות.

   (הזכרתי את זה גם בפוסטים קודמים)

   המאמר הזה הביא אותי פעם ראשונה לתהות ברצינות על פרובלוגינג מהצד היזמי שלו

   ובהמשך למה שכתבתי קודם: ההחלטה לנסות להקים בלוג מצליח אינה חייבת להיות הרת גורל כמו ההחלטה להקים עסק קטן או כל "עיסוק צדדי" (סטארט-אפ, חנות) מסורתי אחר.

   הקמת בלוג, בניגוד להקמת עסק קטן "בעולם האמיתי", אינה מחייבת הוצאה כספית גדולה על סחורות או פרסום, ולא תעלה לך יותר מכמה מאות שקלים בשנה.

   ופה גם מגיעה תשובתי @גיא:

   לקח לי שנתיים להגיד "אני מתפרנס מהבלוגים שאני מנהל" – אולי זה נשמע כמו הרבה זמן, אבל זו בדיוק הסיבה שאני לא ממליץ להיכנס לעסק רק בשביל הכסף.

   אחרי שנה וחצי הייתי יכול לאמר "מספיק, זה לא עובד, אני לא רוצה "לעבוד" יותר" – אבל בשבילי, זו כלל לא הייתה עבודה – המשכתי לכתוב כי זה סיפק אותי, נתן לי הנאה..

   הרעיון של "להפסיק" או "להיכנע" לא עלה בדעתי אף פעם – מלבד זמן ומחשבה, דברים שניתנים לאילתור גם כשאנחנו מרגישים שהלהבה כבתה (מקורות השראה | דחיינות ומחסומי כתיבה) – "תיפעול" הבלוג לא עלה לי דבר, להפך, ככל שהתבשלתי ובגרתי יותר כבלוגר הבנתי שהכסף הוא לא מה שמניע אותי קדימה, אלא הקהילה, התגובות והידיעה שאני מייצר תוכן שעושה טוב.

   כן, זה נשמע קצת קיצ'י למי שהגיע לחמש ספרות בחודש, אבל זה היופי בבלוגינג – אף אחד לא מכריח אותך לקפוץ למים לפני שאתה מוכן.

   כמובן שלא הכל ורוד: אנחנו כן צריכים להחליט שאנחנו לוקחים את העניין הזה ברצינות, וחשוב שנפתח אסטרטגיות ולפיהן טקטיקות פעולה, אנחנו כן צריכים לעשות "הקרבות" מסוימות לפעמים, אבל הן רחוקות מההקרבות שאנו עושים עוד לפני הקמת "עסק קטן" ליד הבית, לפחות מבחינה פיננסית.

   בקיצור, הנה משנתי: דברים טובים מגיעים ליעדם בסופו של דבר, וליעד הזה קוראים הצלחה, וכשאנחנו ממילא נהנים (רוב הזמן) – השאיפה לפרובלוגינג היא win-win situation :)

   (אני לא חד מספיק כדי להגיע לפואנטה בכמה משפטים, סלחו לי – אני ער כבר למעלה מ25 שעות)

6. יעל ארנסט:
   19 באוגוסט 2009, בשעה 20:21

   אה, שווה להזכיר גם את פרבלוגר, הלוא הוא דארן ראוס: http://www.problogger.net, שכותב כיף, ברור, פשוט ואפשר ללמוד ממנו ה-מ-ו-ן על בלוגים (וגם על טוויטר).

   ועכשיו, כוכב חדש שחוגג שנה עם הבלוג שלו בציון 100,000 רשומים- ליאו מ- Zen Habbits.
   אני לא הרוסה עליו, אבל לא ממש יכולה להתווכח עם 100,000 רשומים. :-)

7. גיא:
   19 באוגוסט 2009, בשעה 23:44

   זיגמונד – אני איתך לחלוטין!
   שתבין – הבלוג שפתחתי היה לצורך אחד בלבד – להעלות על הכתב את כל מה שאני חושב עליו, וכאמור, כפי שכבר כתבתי אצלך בעבר – לראות אם אני יכול לעזור, בעזרת הכתיבה והפרטים על המחלה היחסית נדירה שלי, למישהו או מישהי אחד/ת.

   כסף לא הניע אותי מהסיבה הפשוטה, שהיתה לי הכנסה יוצאת מן הכלל אז. הדבר אפילו לא עלה על דעתי.

   גם היום – הסיבה היחידה שלי לכתיבה זהה לחלוטין – אני נהנה מהדיונים, מהתגובות המשכילות של אנשים, מהרעיונות החדשים שנותנים לי. אני אוהב ללמוד ולהקשיב. ואם בדרך נסתרת כלשהי, אני אצליח להרוויח מכך או מכתיבה אחרת בעתיד – סבבה.

   לכן אני גם לא חושב שיש משהו קיטשי במה שכתבת. אם אתה כותב בלוג, עשה זאת דבר ראשון בשביל עצמך, ובשביל לכתוב תוכן, שאתה חושב שיעניין מישהו. אם אתה לא יכול להעלות לכתב לפחות את נקודת המבט האישית שלך, בצורה שתעודד דיונים – אין לך מה לעשות בעולם הבלוגוספירה – מקצועית או אחרת.

   ד"א – במאמר מוסגר – זה מזכיר לי במשהו את לימודי ההנדסה שלי בין השנים 1997-2001. כשרק התחלתי, הגיעו יותר מ-50% מהסטודנטים של הכיתה שלי לתואר בהנדסת תוכנה, מבלי שהיה להם בכלל מחשב בביתם, ומבלי שהם ידעו להפעיל באופן בסיסי את תוכנת "חלונות"! ואני מדבר על הדברים הבסיסיים ביותר.
   מעולם לא הבנתי למה הם החליטו לעשות זאת, מלבד הכסף. בסוף השנה הראשונה – היו המון נושרים. הרבה יותר מהממוצע בתארים אקדמיים במקומות אחרים. הם פשוט היו תחת הרושם, שעולם ההיי-טק המשגשג, מתאים לכולם ושכל אחד יכול להיות מליונר תוך יומיים וחצי, שכל אחד מהם יכול לצאת עם אקזיט מטורף. אף לא אחד מהם חשב במה כרוכים הלימודים עצמם, או רכישת הידע.

   המסקנה היא אחת, והיא ברורה: אם אתה לא באמת אוהב את זה, כמו בהרבה מקרים – אל תעשה את זה.

8. זיגמונד:
   20 באוגוסט 2009, בשעה 5:40

   @ יעל: דארן הוא אבינו ומורנו..אבל המקרה שלו באמת יוצא דופן, האיש הוא מכונת כתיבה, יצירתיות וקופירייטינג. הכנסות הרשת שהוא הקים היחד עם עוד כמה בלוגרים, b5media, מגיעות לטווח האמצעי-תחתון של 7 ספרות, וזה עוד לפני שמדברים על החומר המשובח שיש בבלוג שלו.

   @ גיא: אני חושב שהיה אפשר לסכם את כל הדיון הזה במשפט אחד – אם הכתיבה שלך אי פעם תהפוך לעבודה שלך, אז לפחות תעבוד במשהו שתמיד נהנית לעשות, אם לא – עדיין תהנה.

   ככל שאני שומע ממך יותר יותר, אני נוטה להסכים להצעה שהצעת במייל לפני יומיים-שלושה, אני חושב שאתה צריך זריקת-מרץ, או סתם סטירה :)

   תודה על התגובות והרטווטים חברים!

9. שוקי:
   20 באוגוסט 2009, בשעה 14:55

   אני חושב שפרובלוגינג בעברית לא יכול להיות דומה לפרובלוגינג באנגלית, מהסיבה הפשוטה שהיחס בין מספר קוראי העברית והאנגלית הוא 1:150 בערך. בסופו של דבר, ההכנסה שאפשר להגיע אליה היא פונקציה של התנועה שאפשר לייצר ולכן, למשל, רחוק היום שבו אפשר יהיה להתפרנס מבלוג באמצעות אדסנס (עדיין כלי המוניטייזינג #1 של דארן רוז, למשל).

   זה ברור שבטווח הארוך דברים ישתנו. אם מו"ל משלם היום 500 ש"ח לכתב כדי לתווך בינו לבין הקורא, אז זה בדרך-כלל אומר שהוא יודע ליצר 5000 ש"ח על הכתבה שלו, כדי להזין את המנגנון ואת עלויות הנייר ואת הוצאות המנכ"ל. אם העלות לליד מפרסום באתרי תוכן גדולה פי 5-50 מהעלות לליד באדוורדס, אז זה אומר שזה רק עניין של זמן עד שהכתב יוכל להרוויח יותר כבלוגר והמפרסם יוכל לשלם פחות על הפרסום בבלוג, והם יוותרו על שירותיו של המו"ל כמתווך. הכל עניין של זמן.

   בטווח הבינוני, סביר להניח שנראה עוד הרבה ווריאציות על הנושא. אני מנחש שמכירת חסויות, למשל, תספק לאנשים פרנסה הרבה לפני שה-PPC יעשה את זה.

   אני חושב שלא מסוכן להעריך שאנחנו מדברים על מסגרת זמן של 5-10 שנים עד שפרובלוגינג יהיה תופעה נפוצה ומובנת מאליה גם בישראל. פשוט, בהתחשב בגודל האוכלוסייה ובזה שכלי התקשורת המסורתיים לא ייעלמו כל-כך מהר, לא יהיה מקום ליותר ממאות בודדות של פרובלוגרים.

10. זיגמונד:
    20 באוגוסט 2009, בשעה 15:25

    @שוקי: טוב לראותך כאן!

    דבריך נכונים (אתה בטוח שאדסנס הוא עדיין מקור ההכנסה מס' 1 של רוז?), למעשה – כבר הרבה זמן שגם בבלוגוספירה העולמית אדסנס לא נחשב לרולס רויס של הפרסום, הוא אמנם כלי פרסום טוב כדי לכסות עלויות ואולי להרוויח סכומים לא זניחים, אבל הבלוגים המשפיעים מזמן נטשו אותו לטובת פרסום ישיר או דרך חברות כמו BlogAds ו federated media.

    אני חושב שהפרובלוגר הישראלי הראשון – וכשאני אומר ראשון אני מתכוון ל"טבעי" הראשון, לא לאלה שאומצו ע"י חברות או היה להם רקע בעיתונות מסורתית – יתפרנס בעיקר ממפרסמים ישירים ומספונסרים, בטח שלא מפיי-פר-קליק.

    אני חושב שלא מסוכן להעריך שאנחנו מדברים על מסגרת זמן של 5-10 שנים עד שפרובלוגינג יהיה תופעה נפוצה ומובנת מאליה גם בישראל. פשוט, בהתחשב בגודל האוכלוסייה ובזה שכלי התקשורת המסורתיים לא ייעלמו כל-כך מהר, לא יהיה מקום ליותר ממאות בודדות של פרובלוגרים.

    לא מסוכן כלל וכלל, ידידי. אני פשוט אשמח אם לחלק מאיתנו, כולל אותי, יהיה חלק בהאצת התהליך, משמעותית. אני חושב שזה אפשרי.

    ואם נחשוב על הצד השני של המטבע, על כמות הקוראים בעברית – האין העובדה שאנחנו חיים במדינה קטנה יחסית, גורמת לכך שכל קורא הוא בעל משמעות יתרה על קורא באנגלית? הרי אם נסתכל על נתח שוק, אחד הגורמים אותם בוחנים מפרסמים בהגיעם למשא ומתן על פירסום – 3/6 זה כמו 5/10.

    אני יודע שבהתייחסך לכמות הקוראים התכוונת בעיקר ל PPC, אני רק מציין שנתח השוק הרבה יותר משמעותי בבואנו לבחון שני בלוגים מאזור גיאוגרפי שונה.

    תודה על הפידבק!
    זיגמונד

11. שוקי:
    20 באוגוסט 2009, בשעה 16:21

    פחות קוראים = פחות כוח קנייה. אם אני פותח בלוג שמדבר לפרומיל מהאוכלוסייה אז בישראל מדובר על 7000 איש ובארה"ב על 200 ומשהו אלף. זה כמו ההבדל בין ידיעות אחרונות לפילון.

12. זיגמונד:
    20 באוגוסט 2009, בשעה 16:36

    @ שוקי: שוב, המספרים שונים בהרבה – אבל בגלל זה בארה"ב הסטנדרטים מבחינת תנועה גבוהים בהרבה, רשתות הפרימיום יבקשו ממך לפחות 500 אלף ועד מליון ביקורים בחודש.

    העובדה שאנחנו מדינה קטנה תקטין את המספרים הללו, הרי המפרסם מודע לגודל השוק שלו, כך שהוא לא יוכל לדרוש דרישות דומות מבלוגר, כשיבוא הזמן.

    ועוד שתי נקודות:

    - גם באנגלית לא הייתי פותח בלוג (מקצועי) שקהל היעד המקסימלי שלו מגיע לפרומיל מאוכלוסיית ארה"ב.

    - ישנם בלוגים בישראל המקבלים 30,000 מבקרים ויותר בחודש – אני בטוח שלא הבאת פרומיל כנקודת מפנה או קצה כלשהי.

13. שוקי:
    20 באוגוסט 2009, בשעה 16:43

    אני יודע שיש בלוגים בישראל שמקבלים 30K בחודש ויותר. לי עצמי יש שניים כאלה. פרומיל זה רק בשביל הדוגמא.

14. זיגמונד:
    20 באוגוסט 2009, בשעה 16:48

    @שוקי: לי זה היה ברור, אני פשוט לא רוצה שבלוגרים מתחילים שיבואו לכאן יחשבו חלילה ש7,000 מבקרים זה נקודת מפנה כלשהי והזמן לפרוש, לא שאני מזלזל באינטלגנטציה של מישהו חלילה, אבל מי יודע כמה אנשים יגיעו לדף הזה בעוד שנה ;)

    אגב, אני יוע שבלוג החומוס די פופולרי, אפשר לשאול מה הבלוג השני? shookygalili.com?

15. שוקי:
    20 באוגוסט 2009, בשעה 20:49

    מקובל.

    בלוג החומוס העברי+האנגלי מכניסים 50 ומשהו אלף לחודש והבלוג שלי ברשימות 25-40, תלוי על מה אני כותב וכמה. אל תגלה לאף אחד.

16. לא כל הבלוגים נולדו שווים | לא רואה בעיניים:
    13 באוקטובר 2009, בשעה 1:44

    [...] אין בכך שום הפתעה. ככל שהמדיום צובר פופולאריות ומקבל תהודה כך נכנס יותר כסף לתמונה ותאגידי המדיה מבקשים לשלוח אליו ידיים ולתפוס נתח עסיסי. תוצאה נוספת היא שהרוח הדמוקרטית והחופשית שהניעה את עולם הבלוגים הראשוני נכפפת לכוחות השוק. כל אחד רוצה להיות פרו בלוגר. [...]

הוספת תגובה משלך

שם (חובה)

אימייל (לא יפורסם) (חובה)

אתר

הצג לינק לפוסט האחרון שלי

שלח לי אימייל על תגובות חדשות לפוסט הזה.