בלתי נקרא

עד לימי “המהפכה החברתית” באינטרנט, כשאתרי שיתוף-תוכן כמו Digg ו-StumbleUpon עדיין לא היו קיימים, והרבה לפני שפייסבוק וטוויטר השתלטו על העולם – תוכן באינטרנט הופץ בצורה מאוד דומה לזו בה בעלי חיים ניזונו אחד ע"י השני.  ההבדל הוא שאף אחד לא היה חייב למות, ושבמקום אנרגיה (קרי: מזון), מה שהועבר היה תוכן, קרי: מידע.

הצמחים הם החוליה החשובה ביותר במארגי מזון, מפני שהם מייצרים את מזונם בעצמם בתהליך שנקרא פוטוסינתזה. הם נקראים  "יצרנים ראשוניים". אני מכיר מורה לביולגיה,  מחבקת-עצים קיצונית, שמשתמשת במטאפורה מאוד יעילה כדי להדגיש לילדים את חשיבותם של הצמחים בעולמנו:

"אם הם ייעלמו  – לבמבי לא יהיה מה לאכול, ואז הוא וכל העופרים החמודים ייכחדו, וזה מה שיקרה גם לסקאר וסימבה, טורפי העל, כי מבחינתם במבי היא המזון. הצמחים אולי לא מעניינים יותר מדי את טורפי-העל, אבל נוכחתם של הראושנים הכרחית לקיומם."

 

"צמחים עושים פוטוסינתזה, במבי אוכל צמחים, וסימבה אוכל את במבי" – ככה ילדים מאבדים את התמימות. המשך לקרוא »

יש תקופות בחיים בהן היכולת שלנו לתעדף חשובה יותר מהנטיה שלנו להעדיף. למעשה, את רוב חיי היום-יום, וכנגזרת מכך גם את חיינו כמכלול, אנו מבלים באיזון בין תעדוף להעדפה. משפחה או עבודה, עבודה או בילוי, בילוי איתם או איתה, איתה ביחד עם ההורים או איתה לבד, עם פופקורן ופרק של האוס.

פילוסופיה, פילוסופיה…איכסה.

אני נמצא בתקופה בה אני נדרש לבחור בין הדברים החשובים, לדברים החשובים יותר. אתם, מצד שני, לבטח שואלים את עצמכם למה אני מספר לכם את כל זה בערב יום שבת?

צ'מעו, אם הכל היה מתנהל לפי "התוכנית" לא הייתי אמור לכתוב את הפוסט הזה עכשיו. הבלוג הזה היה אמור להיות לי לצינור אליו אני מזריק את כל מה שארצה, ותו לא. לא היו ציפיות, לא היו כוונות, לא היו תחזיות – לא טובות, ולא רעות.

אבל לא הכל התנהל לפי התוכנית שלא הייתה. הבלוג כבר לא משמש כצינור גרידא, בו אני משתמש כדי להוציא מילים ממוחי הקודח. המקום הזה הוא הנוכחות שלי באינטרנט, דרכו הכרתי, דיברתי, התחברתי, וכן – גם נפגשתי עם אנשים שלא הייתי מכיר אילולא כתבתי על דא ועל הא, ואולי על קצת יותר מכך.

פוסטים שכתבתי לפני די הרבה זמן עדיין מביאים לכאן המון אנשים סקרנים ומסקרנים, מעוניינים ומעניינים. אני מקבל לא מעט מיילים כל שבוע, רובם סובבים סביב בלוגים ובלוגינג, ושיווק באינטרנט. המשך לקרוא »

אה, ואם תהיתם, הוא מקבל 100 אלף כאלה בחודש.

בתופעה שנקראת תימות'י סייקס נתקלתי לראשונה בסוף שנת 2008, כשהתחלתי להתעניין ב-Penny Stocks, מניות שנסחרות מתחת לסף חמשת הדולרים ומתאפיינות בתנודתיות גבוהה ביותר. מהרגע שראיתי את הדרך בה הבחור הזה מתבטא, עובד ומלמד, ידעתי שיום אחד אני אשמע עליו שוב, ולמרות שלא הפכתי למליונר גם אחרי שקראתי את הספר וצפיתי בכל מדריכי-הדי.וי.די היקרים, המשכתי לעקוב אחריו כבלוגר.

סייקס לא כותב, לא חושב, ולא מתנהל כמו הפרובלוגר (או האדם) המצוי – ולמרות שהיו חלקים בהם ממש לא הסכמתי איתו – מי יכול להתווכח עם פרובלוגר שמרוויח דולר אחד על כל מבקר? במיוחד אם יש לו 130,000 כאלה בחודש. רק לשם השוואה: ה- CPM (תשלום לפי אלף גולשים) של הבלוגים הפיננסיים המוערכים ביותר נע בין 30-50 סנט. ה-CPM של סייקס הוא 1,000 דולר.

נכון, לא כולנו גורואים של פני-סטוקס שיכולים למכור מנויים בחמישים דולר לחודש (מיברג, אתה שומע אותי?) – זה לא אומר שאנחנו לא יכולים ללמוד דבר אחד או שניים מילד הפלא היהודי. (אבל בבקשה, לא את החוצפה חסרת הגבולות)

הבלוג של תימות'י סייקס: PennyStocking.com

תודה ששאלתם. התשובה היא לא: לא נטשתי ולא השתעממתי, אני כאן למרתון ולא לספרינט.

חלקכם יכול לחשוב אחרת בהתחשב בעובדה שהבלוג הזה עודכן (כמעט) באופן יומיומי מאז עלייתו בחודש יולי, אבל הקהילה שנבנית סביב הבלוג הזה רחוקה מלשעמם אותי. אם תהיתם מה מעשיי בימים אלו:

- עובד ביחד עם הצוות של המסביר לצרכן על עיצוב ומתכונת עדכונים חדשה. (הבלוג הוזכר היום בוואי-נט, השרת קרס)
- מתחיל להוציא מהאינקובטור פרוייקטים נוספים. עוד פרטים בקרוב.
- סובל מצרבת: השיעולים כל כך חזקים ותכופים שאני מרגיש שהראש עומד להתפוצץ.
- מנסה לעשות את כל אלה בשלוש שעות בלבד. (מרמה מדי פעם)

נחזור למתכונת שידורים רגילה בקרוב.

לפני קצת יותר מחודש הזכרתי כאן את פרק מס' 14 של This Week In Startups, והלקחים שניתן ללמוד ממנו. האמת שהפרקים האחרונים של התוכנית לא היו מעניינים במיוחד, אבל תוכנית מס' 21 בה מתארח מרק גולסטון הייתה, ללא ספק, אוסף העצות והתובנות הטובות ביותר ששמעתי מימיי על יזמות, ניהול, ותקשורת בין אישית בארגונים. ותאמינו לי, אני צופה וקורא כמעט כל מה שיש על הנושאים האלה.

הקטע הנ"ל נמשך לא פחות מ-72 דקות, אם אין לכם זמן לצפות בו עכשיו אני מציע שתשמרו את הדף הזה במועדפים, תחזרו כשיש לכם את מלוא הזמן, ותקשיבו היטב למה שיש ל-CEO whisperer להגיד.

כך נחום ברנע במוסף החג של ידיעות אחרונות שהתפרסם בתשעה באוקטובר:

"בלוג הוא הגיג שמאן-דהו משרבט על גבי מקלדת ומשגר לבלוגוספירה. אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות. כותבים מהר, מהבטן, בדרך כלל על פי סדר כרונולוגי: קמתי, התרחצתי, התלבשתי, שתיתי קפה עם מוישה, נכנסתי למכונית, שמעתי ברדיו ראיון עם חיים, אמרתי לעצמי, איזה אידיוט, סגרתי, חניתי, קפצתי לברית של הבן של יענקל, היו יופי של מעמולים, מחר ארשום לכם את המתכון, פגשתי שם את דובי מהמכולת, אמר לי, אריאנה, הגיע הזמן לצאת מהשטחים.
ההבדל התהומי בין בלוגר לרכילאי הוא שרכילאי מספר על סלבריטאים, בעוד שבלוגר מספר בעיקר על סלבריטאי אחד: הוא עצמו. הבלוג הוא עלוקה עצמית."

זו לא הפעם הראשונה שהעיתונאי-זוכה-פרס-סוקולוב טורח ומבזבז את זמנו היקר בקטילה בכתיבה על בלוגים משורבטים וכותביהם המגלומנים. הביקורת החריפה (בלשון המעטה) אינה מכוונת כלפי הבלוג הזה, הבלוג המקצועי של דבורית שרגל, לא כלפי ההאפינגטון פוסט של אריאנה האפינגטון (אותה הוא משתדל להשמיץ בטור האחרון) ואף לא אל טק-קראנץ' של מייקל ארינגטון.

הוא לא אומר את הדברים על מאן-דהו, אלא על המדיום, התופעה, הכל, והכלל.

התחלתי לכתוב פוסט ארוך, מפורט, גדוש טענות וטיעונים, אבל בעיקר מייגע. על בלוגים, "עיתונות אזרחית", ואשליית "משחק סכום האפס" לפיה ככל שאמינותו של צד אחד מתחזקת, זו של הצד האחר מתערערת, כשלמעשה שניהם חולקים – אמנם (עדיין) לא באופן שווה – את אותו המרחב שנקרא דעת הקהל.

וכו' וכו' וכו'…

אבל מכיוון שקשה לי להאמין שיותר מדי אנשים המתיימרים לדעת על מה הם מדברים (אם כבר החליטו להתבטא בנושא מסויים) אכן מסכימים עם התמונה שנחום ברנע מציג, ובעיקר מכיוון שאינני עיתונאי (אצלי אין צורך בעריכה, אין צורך בתמצות, אין צורך בשאלות קיטבג ובבדיקת עובדות), החלטתי לנסות לרדת לסוף דעתו של ברנע.

והצלחתי! המשך לקרוא »

אני כותב וקורא בלוגים כבר למעלה מארבע שנים. כתבתי במהלך קריירת הפרובלוגינג שלי למעלה מ-3,000 פוסטים ואם ארצה להעריך את מספר הפוסטים שקראתי אצטרך להוסיף לפחות עוד כמה אפסים בצד שמאל. למעשה, לפעמים אני מתחיל לקרוא פוסט ולקראת סופו אני מבין שקראתי אותו פעם, אולי אפילו יותר מפעם. לפעמים אני מציץ בארכיון הבלוג שממנו התפרנסתי (הוא נמצא בידיים הרבה יותר גדולות עכשיו) וקורא פוסטים שאני בעצמי כתבתי…"אויש, ככה כתבתי לפני שנתיים?! כמה טעויות כתיב.."

כן, ראיתי הרבה בחיי האינטרנטיים. את הרוב המוחלט הספקתי לשכוח..

אבל מכל הפוסטים שקראתי, יש כמה, שאני יכול למנות על פחות מעשרה אצבעות. פוסטים בלתי נשכחים, פוסטים ששינו את חיי באורח כזה או אחר. קראתי אחד כזה לפני כמה ימים.

My Life Offline הוא פוסט מופת: אארון שוורץ מתאר בו איך נראו חייו במשך 30 ימים בהם היה מנותק לגמרי מהאינטרנט. בפוסט (הדי ארוך) הזה מתאר שוורץ חיים שונים לגמרי, חולק בכנות ברוטאלית איך נראים חייו, ושם על השולחן את כל מה שמכורי-רשת בחיים לא יעידו על עצמם. כן, בחלקים מסוימים הרגשתי שכתבתי את הפוסט הזה בעצמי, ואם תקראו את הפוסט – תבינו שאני לא כל כך גאה בזה.

"אני לא בנאדם שמח. תמיד חשבתי שפשוט נועדתי להיות כזה: מיזנתרופ בעל נטיה למצבי רוח קיצוניים ולהפרעות אכילה כרוניות, שוטף את הבית בפיג'מה ונבוך מדי מכדי לצאת החוצה"

אולי אחרי שזהותי תיחשף אתחרט על שבחרתי בציטוט הזה כל הפוסט הזה. אבל יודעים מה? אם אפקח לעוד אחד או שניים את העיניים כמו שארון שוורץ פקח את שלי, פאק אית. המשך לקרוא »

[לינק]

אני מבין דבר או שניים בכלכלה. לא יותר מדי, אבל אפשר לאמר שאני מתעניין בתחום קצת יותר מהאדם הממוצע. חברים ובני משפחה שואלים אותי מדי פעם על המשבר הכלכלי העולמי ומה גרם לו, ולמרות שאני מנסה בכל מאודי לפשט את ההסבר, זה לא תמיד עובד ואני שוב מוצא את עצמי מסביר אלף ואחד מושגים כמו סאב-פריים וכו'…

ובכן, לא עוד.

רון מיברג, סופר, תסריטאי ועיתונאי, עזב לפני כמה שבועות את העיתון "מעריב" בנסיבות שמצטיירות כלא כל כך נעימות. במייל ששלח לפני כמה ימים (הודלף לנענע10), משתף מיברג את חבריו בהתלבטות:

אני מתכוון להעלות במהלך חודש אקטובר שילוב חדש, בעברית ובאנגלית, של בלוג ואתר שעניינו… תרבות…, פנאי, סגנון חיים, מדור אוכל מורחב בעל היבט סיפורי ומדריכי, מדריך מסעדות עם דגש על אמריקה, וכיוצא באלה. כל התחומים עליהם כתבתי והייתי מופקד מטעם עיתונים שונים בעבר. בנוסף לטקסטים חדשים מעודכנים בתדירות גבוהה בתחומים שאינם זוכים לתשומת ליבה של העיתונות הישראלית ולא בצדק, יהיה האתר חדשני ויוצא דופן בחזותו ובעושרו הוויזואלי.
מכיוון שמדובר בהשקעה גדולה בזמן וכסף, ומשום שאני מעוניין לשמור על עצמאותי המערכתית ואינני ממומן על ידי איש, אני מציע לקורא את האתר בתשלום.
לכן אני מצב בפניך את השאלה הבאה: האם תהי/ה מוכן/נה לשלם 50$ לחצי שנה או 100$ לשנה כדי להיות מנוי/ה על הבלוג/אתר שלי?

רון כותב בסוף המכתב כי "תשובתך תכריע את גורלו של אתר זה. במידה והתשובה תהיה חיובית, כמה ימים אחריה יזכה הקורא המעוניין להצצה מקדמית באתר המתהווה כדי שיוכל להתרשם ממנו."

דבורית שרגל שאלה את מיברג כמה שאלות לגבי הבלוג המתעתד לעלות.

רון כנראה מאמין שאם יגיע לסף מינימלי של מנויים, יהפוך רעיון הבלוג הדו-לשוני והרב-גוני למשתלם עבורו..

---

1.קבוצת המיקוד: אני מתקשה להבין את הרעיון לשאול כמה קולגות (ואפילו הרבה קולגות) אם ישלמו על התוכן בבלוג. אני מניח שמיברג לא באמת מתכוון לבנות את המודל העסקי שלו סביב קבוצת מיקוד מסוימת כמו זו שפנה אליה, אם הבלוג באמת יכלול כל כך הרבה תחומים (עוד משהו שאני לא מבין), קבוצת המיקוד הזו חסרת כל רלוונטיות.

אולי עיתונאים בכירים ואושיות לא יאמרו זאת בפניו של מיברג, אבל לשאול מישהו אם הוא יהיה מוכן לשלם על תוכן בבלוג שעוד לא עלה זה כמו לשאול ילד בן 14 אם הוא יקנה סרט שעוד לא יצא בבלוקבסטר במקום להוריד 20 סרטים אחרים באינטרנט.

כן, אנחנו באינטרנט, רון.

2. תן וקח: מהמייל המצוטט לעיל (והראיון עם שרגל) ניתן להבין שמיברג, למרות שעזב את התחום, עדיין שרוי בעולם העיתונות המסורתית. הוא מניח שמכיוון שיצטרך להשקיע לא מעט כסף וזמן בבלוג העתידי, מישהו צריך לשלם על זה מראש. האמת היא, שבאינטרנט יותר מכל מקום אחר, אף אחד לא מחליט אם לשלם על משהו לפי הזמן או הכסף שהושקע בו. המשך לקרוא »

[לינק] [פרטים נוספים] [ "חלאל" ו-"חראם" באיסלאם]

[לינק] הרבה חומר למחשבה.

המסביר לצרכן

אנחנו עדיין מורידים את הניילונים…אבל מה דעתכם?

זו הפעם הראשונה שאני עובד על בלוג ביחד עם עוד אנשים (שלושה במספר), בפעם האחרונה שעבדתי עם צוות אני הייתי לא רק המייסד אלא גם "הבוס", שתי הבלוגריות המוכשרות שכתבו בשבילי קיבלו כסף כדי לכתוב, עם בלוג הצרכנות החדש המצב די שונה.

גם אם המסביר לא יזכה להצלחה או להכרה כלשהי, אני בטוח שאני אלמד המון מהנסיון הזה.