בלתי נקרא

מינוי – (subscription) פעולת ההרשמה. למשל: "הוא עשה מינוי שנתי לעיתון".
מנוי – (subscriber) האדם החבר ברשימה. למשל: "אתה מנוי של/על העיתון?"

סת' גודין מתאר איך היה נראה האתר Craiglist אם פרסום מודעה היה עולה דולר אחד. דניאל רבנר תוהה אם מודל המינויים הוא הדבר הגדול הבא.

איכשהו שני הפוסטים האלה העלו במוחי רעיון שהייתי חייב לחלוק אתכם. ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שאת הרעיון הזה יישמתי במשך זמן מה והוא אחת הסיבות העיקריות שהפכתי לפרובלוגר והגשמתי את החלום הקטן הזה שנקרא "להיות הבוס של עצמי".

הרעיון הוא לשקר.

לא לאחרים, חלילה: לעצמכם.

הרעיון הוא להיות נאיבי. להשלות את הבלוגר שבתוכך.

הרעיון הוא לדמיין שאנו חיים בעולם בו קריאת בלוגים עולה כסף. נכנסת? שלם X שקלים (או אגורות). רוצה הנחה? קנה מינוי חודשי בחסות פידברנר. כל בלוגר קובע לעצמו כמה יעלה מינוי לבלוג שלו. המשך לקרוא »

בלוג הצרכנות כבר הושק ואפילו לא היה לי זמן לכתוב על זה, מבטיח לא להשאיר אתכם במתח (אלה שעדיין לא ראו אותו) ולכתוב על זה פוסט מאוחר יותר היום.

דודי (הצעיר מבין אחיו) מתחתן השבוע, וזו הסיבה לירידה במינון הפוסטים. אל דאגה, אשוב לכתוב בקביעות בקרוב מאוד.
אני רק מחכה שהחיים ייצאו לי כבר מהחיים.

1. ספרינט או מרתון?
2. תנועה או קהילה?
3. תשומת לב או אמון?
4. להגיע או להשפיע?
5. התחברות או התקשרות?*

---

אנחנו נמצאים בעידן בו כל אחד יכול לקבל את 15 דקות-התהילה שלו באינטרנט ולהיות מפורסם.

כל בלוג יכול להגיע לדף הבית של Digg או Delicio.us. כל זמר מתחיל יכול להביא שיר אחד שלו לדף הבית של YouTube. כל משווק, סטארט-אפיסט, עיתונאי, עסק, או אתר יכולים לקנות בכסף את מילות החיפוש בנישה שלהם ולשריין לעצמם את תוצאות החיפוש הראשונות.

כולנו, אם נפתח בספרינט חזק מספיק, נוכל להביא מספיק תנועה למחוזותינו הדיגיטליים, למשוך מספיק תשומת לב ("באזז"), ולהגיע אל כמה שיותר אנשים. אחרי שעשינו זאת, נוכל גם לבקש מהם להיות "חברים" שלנו בפייסבוק, או לעקוב אחריהם בטוויטר ולקוות שהם יעקבו בחזרה.

אבל כמה מהם יחזרו בעוד יומיים, חודש או שנה? כמה יחליטו להיות חלק ממה שאנחנו בונים בדומיינים שלנו? כמה מהם ייתנו בנו מספיק אמון כדי לעשות איתנו עסקים? לפרסם אצלנו? לתת בנו אמון? על כמה מהם באמת נשפיע? האם באמת נטה את הכף ונגרום להם לקנות את המוצר שלנו? או להתנגד לחוק המאגר הביומטרי?

הרי היום כולנו יכולים "להתחבר" – זה קל כמו ללחוץ על "accept friend request". אבל כמה מהגולשים באתרך המכובד הם גם חלק מהקהילה? כמה מתשומת הלב הראשונית מתורגמת לאמון? על איזה אחוז מאלה שמגיעים אל האתר או הבלוג שלנו אנחנו מצליחים להשפיע? לכמה אנחנו עוזרים באמת? וכמה מהם יעדיפו לא רק להתחבר, אלא גם להתקשר?

לאינטרנט יש חוקים משלו, אבל עובדה אחת הוא לא ישנה לעולם: מה שהביאה איתה הרוח, תיקח עימה הסערה.

* connecting vs. engaging

[לינק]

נסעתי לצפון הרחוק כדי לבקר חבר טוב שעבר ניתוח ובעקבותיו עומד בפני כמה החלטות גורליות. טוב, לא נגזים..אולי לא גורליות, אבל די חשובות בשלב זה בחייו. היה נחמד לשבת ולדבר קצת לעומק הקורה. בדרך כלל אין לנו זמן לדבר על יותר מדי דברים חוץ מעבודה ויזמות. במהלך השיחה דיברנו בין השאר על טכנולוגיה ואינטרנט, ואיך קצב השינויים וההתפתחויות משפיע על חיינו.

הוא תולעת ספרים, אני חובב גאדג'טים. הוא מגדיר את עצמו כפציפיסט-סוציאליסט, ועליי אומרים – למרות שאיני מאמין בתיוקים ותיוגים – שאני משתייך לצד היותר ימני של המפה. אני מאמץ (adopt) שינויים טכנולוגיים, הוא צריך להסתגל (adapt) אליהם.

ואז הגיע הדיון הארוך והמעניין לסוגיית האמינות של ויקיפדיה: "זה כלי יפה, אבל זה לא מחליף. מה שמפריע לי זה כשאני שואל את אחי שלומד בתיכון על אישיות או דבר מסוים הוא אומר אני לא יודע, אבל אני יכול לחפש באינטרנט..עכשיו נכון, באינטרנט תוכל למצוא הכל, אבל זהו?? לא צריך יותר לחשוב לבד? להפעיל את הראש? לקרוא משהו? אינטרנט זה נחמד ככלי אבל זה מחליף לך את כל החיים!"

הוא הוסיף וגיחך כשאמרתי לו שמחקרים הראו שויקיפדיה מדוייקת לפחות כמו בריטניקה: "אני לא יכול לסמוך על ויקיפדיה בעיניים עצומות, אתה חייב שיהיה לך ספק כשאתה קורא משהו שנכתב על ידי כל מיני אנשים, חלקם יכולים להיות בעלי אינטרס!"

הוא צודק; כשקהילות כמו זו של ויקיפדיה צומחות למימדים כל כך גדולים, הפונקציונליות שלהן נפגמת. אנחנו חייבים את הספק הזה שם, שיזכיר לנו שלא כל מה שאנחנו קוראים בויקיפדיה הוא נכון, בין השאר בגלל שאת הערכים בה (כמעט) כל אחד יכול לשנות.

חשבתי לרגע: מה אם מחר מישהו יוריד את השאלטר של ויקיפדיה? האם אנשים יחזרו לעיין בבריטניקה הקדושה? הרי בה אף אחד לא יפקפק, ואף אחד לא יטיל ספק, היא מהזן הישן, המסורתי, המשובח, כתוב על נייר, וערוך ע"י מיטב המוחות.

על ויקיפדיה אי אפשר לסמוך בעיניים עצומות, אבל על בריטניקה? בליינד. בליינד.

אז יצאתי לחגוג קצת. מותר לי לא?

עוד אנקדוטה מחייו של בלוגר אנונימי:

השעה 1:14 בלילה. הבלאגן בדירה מפריע לי להתרכז בזמן כתיבה, ואני מחליט לצאת לבית-הקפה השכונתי כדי לנסות להוציא איזה פוסט מהיום העקר הזה. אוויר סטרילי נחמד הודות למזגן. קפה טוב משציפיתי. פותח את הנטבוק ומתחיל לכתוב..

ואז מגיע צביקה, חבר ילדות ומכר שאותו אני פוגש לעיתים רחוקות. הוא בא עם עוד אנשים, אבל מחליט – משום מה – שיהיה לו יותר מעניין לשבת ולדבר (ארוכות) דווקא איתי, בזווית כזו שמסך המחשב שלי יהיה זמין גם לעיניו. כשאנחנו באמצע עבודה או עיסוק כלשהו ומישהו מפריע לנו אפשר לבקש ממנו – בנימוס מתנצל כמובן – שיעזוב אותנו לנפשנו. אבל מה אני אמור להגיד לצביקה? "היי, אני בדיוק כותב בלוג אנונימי, אז אם לא איכפת לך.."?

הוא אחד התירוצים שאני שומע הכי הרבה מיזמים-אינטרנטיים שמאמינים שיוכלו להביא ערך/תועלת, אבל נותנים לסקפטיזם לשתק אותם.

הנה נתון שאולי חלקכם לא יודע: 20% מכמות החיפושים היומיים בגוגל הם חיפושים חדשים: שאילתות שמעולם לא הוקלדו.

[לינק]

שלושה לקחים מתוך המאמר הנ"ל בביזנס-וויק:

1. שתפו פעולה עם המתחרים (הקטנים) שלכם: על הסימביוזה שעובדת כל כך טוב לעסקים קטנים, במיוחד ברשת, כתבתי בין השאר כאן.
2. לעשות משהו אחד, ולעשות אותו טוב: תשכחו ממולטי-טסקינג.
3. שימוש ב-API פתוח: תנו לאנשים לבנות כלים משלהם סביב הממשק שלכם.

היום אני רוצה לחלוק איתכם לקח שלמדתי בטעות. לקח שלמדתי כי לא הייתי (ואני עדיין לא) גאון שיווקי. לקח שאני נושא עמי כיזם שאפתן עם חזון גדול, אבל עם משאבים כספיים וזמניים מוגבלים. לקח שלמדתי כשביום בהיר אחד, החליטה חברת הכבלים האמריקנית HBO לפרסם בבלוג שלי.

---

זה היה בסוף שנת אלפיים ושש, קצת אחרי שהפכתי לפרובלוגר. למרות שהיקף ההכנסות שהניב הבלוג מפרסום דרך גוגל-אדנס היה משביע רצון, שמעתי בעצתו של ידיד טוב והחלטתי לשקול מקורות הכנסה נוספים. "Don't Put All Your Eggs in One Basket" הוא כתב לי באחת מההתכתבויות הרבות שהיו לי איתו.

אחת מרשתות-הפרסום הראשונות להן הצטרפתי כדי לוודא שאני לא שם את כל הביצים שלי בסל של גוגל הייתה BlogAds. באותה תקופה היא מנתה את רוב הבלוגים הגדולים והמצליחים ביותר מכל הנישות. הבלוג שלי לא היה קטן, אבל הוא אף פעם לא היה גדול מדי. המודל העסקי פשוט: אתה מציע ספוטים מסוימים בבלוג לפרסום, המפרסמים מגיעים אליך דרך BlogAds, ואם יחליטו שזה שווה את המחיר שאתה מבקש, הפרסומת תופיע באתרך והרשת תקבל 15% משווי העסקה.

בניגוד לאדסנס – שמציגה פרסומות באופן אוטומטי ובכל בלוג, ומשלמת פר-לחיצה על פרסומת – בבלוג-אדז המפרסם צריך קודם כל להיכנס לבלוג, להתרשם, ולהחליט אם הוא רוצה שהמודעה שלו תוצג ספיציפית שם. הבלוגר קובע את תג-המחיר ומיקום המודעה, המפרסם את משך הצגתה בבלוג. המחיר: בהתאם. המשך לקרוא »

היא השאלה…

..הכי מצחיקה ומטופשת שאני שומע מפיהם של יועצי המדיה החברתית למיניהם.

נו באמת, אם זה מותג שיש ליותר משישה אנשים משהו להגיד עליו, הוא נמצא בטוויטר.

זה מעניין, כי לבעלי עסקים כבר אין באמת שליטה על הימצאות המותגים שלהם ברשתות החברתיות. 

אנחנו בדרך לאינפלציה. האינפלציה הגדולה והמסוכנת ביותר בהיסטוריית המין האנושי.

לא, האינפלציה הזו לא נוצרה ע"י פוליטיקאים מושחתים או ממשלות גרועות. ולא, שום נגיד או ראש ממשלה לא יוכל להתערב כדי לתקנה.

בעוד שנים, לא יודע כמה, יהיה ערך חשוב מאוד בויקיפדיה, הוא ייקרא האינפלציה הוֶרְבלית.

שמתם לב שהמראיינים כבר לא באמת מראיינים? ומי ששואל לשלומך לא באמת מחכה לתשובה? שמתם לב שאנשים התחילו לפחד משקט? והם כל הזמן משתדלים למלא את החלל הזה במילים וברעש? לא משנה אילו מילים ואיזה רעש, העיקר שיש כזה..העיקר שיש.

ולא, אני לא מדבר על טוויטר, אינטרנט, ומדיה חברתית. אני מדבר על חברים, על קולגות, על האנשים שאתם פוגשים ברחוב. אני מדבר על הבחורה בפאב שמתחילה להתפתל כשאני לא אומר כלום יותר מחמש שניות. אני מדבר על ליאור שליין. אני מדבר גם עליכם, "עיתונאים" צמודי-ליינ-אפ-מכווני-מטרה-אוכלי-נבלות: מתי תפסיקו לשמוע ותתחילו להקשיב? מתי תפסיקו להספיק ותתחילו להרחיב? מתי יהפוך האייטם לאדם?

בפעם הבאה שאתם פותחים את הפה, כולכם, חשבו כמה אתם תורמים לאינפלציה הורבלית הגדולה של שנות האלפיים.

[לינק]

מהי המדינה הכי מיוצגת בפייסבוק? אולי התשובה לשאלה הזו קלה מדי. והמדינה השניה הכי מיוצגת? אנגליה. עדיין קל?

המדינה השלישית הכי מיוצגת בפייסבוק היא טורקיה. את זה הייתם מנחשים? נכון להיום 13 מליון טורקים (מתוך 76 מליון) נמצאים בפייסבוק. אנליסטים מעריכים כי עד סוף שנת אלפיים ותשע יגיע מספר הרשומים בפייסבוק הגיע כבר ל-300 מליון.

לידיעת העיתונאי עופר שלח. ("זה לחסרי חיים, אני לא מבין את הרעש סביב מדיה-חברתית"^* – שלח מעדכן את הסטטוס בפייסבוק)

* צוטט מזיכרון. הציטוט המקורי עלול להיות שונה. המסר זהה.

קרו שישה דברים.

על כל אחד מהם יש לי הרבה מה לכתוב, אבל אחרי 27 שעות ללא שינה, המילים לא בדיוק מרכיבות משפטים. אז הנה במספרים:

1. עבדתי במרץ רב ביחד עם שותפיי לבלוג הצרכנות, הוא כמעט מוכן ויושק בשבוע הבא!

2. שמעתי אחר הצהריים איזו שמועה שמטוס F-16 התרסק, ובו היה בנו של אילן רמון. מה הסיכוי שאלמנה תהפוך גם לאם שכולה שאלתי את עצמי, כמה אירוניה?? אין סיכוי..שכחתי מזה.

3. החלטתי שאני קונה נטבוק בדרך חזרה מת"א. איך שהגעתי הביתה נכנסתי להתקלח ונסעתי לבאג בחיפה.

4. בדרך אני שומע גלגל"צ, "אחת עשרה דקות לפני השעה שמונה, אתם על גלגל"צ ואנחנו ממשיכים עם המוזיקה הרגועה לזכרו של סרן אסף רמון שנהרג היום במהלך אימון טיסה".

5. פתאום ההייפ וההתרגשות הופכים למחשבות על רונה. אני רוצה לכתוב לרונה מכתב, אבל מה אכתוב לה שיוכל לנחם אותה? מה?!

6. קניתי נטבוק כזה (לבן, 2GB RAM).

תבואו מחר, יהיה כיף – נדבר עליו, על הבלוג, ועל איך נראים החיים אחרי שנרדמים ליותר מעשר שעות..

[טריילר (18+)] [ויקיפדיה]