בלתי נקרא

היום (31.8) הבלוגוספירה חוגגת את Blog Day 2009 – יום הבלוגים החמישי במספר, רעיון פרי מחשבתו של הישראלי ניר אופיר.

אז נראה לכם שבלוגר שכותב על בלוגינג לא ישתתף? העניין הוא שהבלוגוספירה הישראלית קטנה מספיק כדי שכולם יכירו את כולם אחרי כמה זמן, רשימת החמש פלוס חמש שלי כוללת חמישה בלוגים, חלקם מוכרים פחות וחלקם יותר, ועוד חמישה בלוגים שהייתי חייב לכלול, רק כדי להיות בטוח שכולכם תשמעו עליהם.

5 בלוגים לכבוד Blog Day 2009:

1. טופס 630: מיכאל זילברמן כותב על אחד הנושאים הכי כבדים והכי משעממים בהיסטוריה: היסטוריה. אם הוא מצליח לעניין אחד כמוני, כדאי שתשקלו לבקר שם.

2. טל טבקמן: על אינטרנט, עיצוב וקוד.. טל כותב טעימות קטנות ומעניינות בנושאים שונים, מה גם שאני מאוהב נואשות בעיצוב המינימליסטי של הבלוג.

3. הקפטיליסט היומי: רותם סלע ואורחים מביאים את הקול האחר מעולם הכלכלה.

4. הפנקס הפתוח: תומר ליכטש אמנם לא מרבה לעדכן, אבל כשהוא עושה זאת נשאר רק לקרוא ולללק את האצבעות.

5. אם תרצי: רוני גלבפיש כותבת כמו שרק היא יודעת, הלוואי עליי.

---

עוד 5 בלוגים לכבוד הכבוד: המשך לקרוא »

היום בשעות הצהריים נכנסתי לדף הסטטיסטיקות של הבלוג ולהפתעתי גיליתי שמספר רב של מבקרים הגיע דרך הקלדה ישירה של הכתובת. כל מי שניהל אתר בעבר יודע שכמות חריגה של מבקרים ישירים היא אינדקציה לאזכור בכלי-תקשורת מסורתיים כמו עיתונים או טליוויזיה.

לא לקח לי יותר מדי זמן למצוא את הקישור, שלוש דקות ליתר דיוק. הוא הופיע במדור "עלו ברשת" במוסף ממון של ידיעות אחרונות, אמנם בצורה מקוצרת (בצדק) וללא קרדיט, אבל אני לא יכול להגיד שאיני שמח על ההזדמנות להיחשף לקהל רחב יותר.

הצעד הראשון היה פניה ישירה והצגת הבלוג בפני האורחים החדשים, זה מה שהוספתי לפוסט המקושר:

30/8/09: שלום לקוראי ידיעות אחרונות!
זהו הבלוג האישי שלי והוא עוסק בכתיבה, בלוגים, עסקים ושיווק באינטרנט ועוד.. הנה דף האודות המלא, אפשר גם להצטרף חינם למנויי הבלוג דרך RSS או אי-מייל!

יום אחד אכתוב פוסט שלם על יחסי תקשורת מסורתית ובלוגים אבל בגדול חשוב להבין שלושה דברים:

אם אתם מאמינים שהבלוג שלכם יוכל להוות מקור ערך למבקרים החדשים, הציעו להם להישאר. כתבו טקסט קצר המברך את המבקרים ומסביר להם בקצרה במה עוסק האתר.

לא כל מי שקורא עיתון יודע מה זה RSS או לוקח כמובנת מאליה את העובדה שהרשמה במייל אינה כרוכה בתשלום (ראה "חינם").

בכל מקרה, לא כולם יתעניינו במה שיש לכם להציע. למרבה האירוניה הפוסט המקושר מורכב מתמונה בלבד, בניגוד להרבה פוסטים מושקעים אחרים בבלוג.

אם הגעתם דרך מדור "עלו ברשת", אשמח לשמוע על זה בתגובות.

שלושה (פרו?)בלוגרים חדשים מצטרפים לרשת פ.צ בלוגים

המשך לקרוא »

סיפור חטיפתה וכליאתה של ג'ייסי לי דואגרד, הילדה בת האחת-עשרה שנעלמה בשנת 1991 ואותרה ביום חמישי מסרב לעזוב את הכותרות.

ביום חמישי ניגש פיליפ גארידו, עבריין מין מורשע, לתחנת משטרה מחוזית בקליפורניה והודה בפני קצין המבחן שלו: אני חטפתי את ג'ייסי לי דוגארד. בהמשך התברר שגארידו גם אנס ואילץ את דוגארד ללדת את שתי בנותיו, הראשונה כבר בגיל 13.

כעת מסתבר שהאיש המכונה "פריצל האמריקני" גם ניהל וכתב בלוג תחת הכינוי "themanwhospokewithismind". הבלוג נקרא "Voices Revealed" וזמין עדיין לצפיה, אך סביר להניח שהוא ייסגר בקרוב מאוד.

בבלוג, שכעת מוצף בידי אלפי תגובות שנאה ונאצה, תיאר עצמו גארידו כמי שניחן ביכולות על-טבעיות שניתנו לו ע"י אלוהים כדי לרפא אנשים ממחלות נפשיות.

פרק עשירי בסדרה לשיפור הבלוג

אני מודה, אני בנאדם (ובלוגר) מפוזר.

הפוסט הזה יושב לי בראש כבר כמה זמן, ובמשך כל היום כתבתי בפנקס שאני נושא עימי נקודות מפתח ורעיונות שעלו בראשי כדי שאוכל לחזור הביתה ולגשת לעבודה. העניין הוא, שהשעון מראה כבר 02:55 (בלילה), ורק עכשיו – שלוש שעות מאז התיישבתי במטרה לכתוב – התחלתי לנסח את הפתיח.

אין ספק שאחת הבעיות העיקריות של בלוגרים מקצועיים, ובעיקר בלוגרים השואפים להיות כאלה, היא ניהול זמן תקין. אחרי הכל, אף אחד לא באמת צריך להקריב את מקום עבודתו כדי לכתוב בלוג, אלא אם כן הבלוג הוא מקום העבודה. אבל רובנו עדיין לא שם, וחלקנו בכלל לא שואף להגיע לשם.

ובכל זאת, לפעמים אנחנו תוהים איך אפשר לחלק את הזמן בין חיי-משפחה נורמליים, עבודה במשרה מלאה, וכתיבת בלוג. לעיתים גם אחרי שסוף סוף מצאנו זמן, התגברנו על מחסומי הכתיבה וסידרנו לעצמנו סביבת כתיבה אופטימלית, אנחנו נכשלים במבחן התוצאה: כתיבת פוסטים. הסיבה? פוקוס.

הנה כמה עצות ורעיונות למפוזרים, לאבודים ולמדוכדכים מביניכם. הראשונה עלולה להפתיע אתכם במקצת..
המשך לקרוא »

טוב, מי שעוקב אחרי בטוויטר בטח כבר ראה את זה, אבל הייתי חייב לחלוק גם איתכם: ההרצאה של דאן פינק, בת 18 דקות, מביאה כמה תובנות מפתיעות בקשר לאפקטיביות של תמריצים על עובדים, ומדברת על "מדעי המוטיבציה".

כמו כל ההרצאות במסגרת ועידת TED, דרך ההגשה שלה לא פחות גאונית מהרעיונות המוצגים בה.

חשבתי ליצור לכבוד הפוסט הזה קטגוריה מיוחדת ולקרוא לה "אישי", אבל אז עצרתי לרגע, והתחלתי לתהות אם איבדתי כיוון. כיוון שלא רציתי שיהיה מלכתחילה: זה הבלוג האישי שלי, אחרי הכל, וכל מה שאני כותב כאן נוגע בי או לי, לפעמים גם לכם, ואני מקווה שגם בכם, אבל זה לא השיקול, כי אבוי לי אם כן..

אבל לפני שחשבתי; התלבטתי, די קשות, אם לכתוב את הפוסט הזה מלכתחילה. מילה אחת לא במקום ואעשה אאוטינג לעצמי, רמז קטן ולא מכוון והנה זהותי גלויה לכל.

וככה זה עם כל פוסט שאני כותב ואכתוב כנראה בזמן הקרוב. צריך לנסות ולכדרדר בין הצורך או הרצון לחלוק חוויה, דעה או רגש, לבין האנונימיות – שבשלב זה – היא סוגשל תנאי הכרחי.

אני לא זוכר מתי ובתגובה לאיזה פוסט, אבל אחד הקוראים הציע לכתוב פוסט על כתיבה אנונימית. אז הנה, ככה עובד ראשו של בלוגר אנונימי (לעת עתה. בהמשך נחזור לנקודה הזו).

לא, הפוסט הזה לא כולל טיפים והוא לא חלק מסדרת המאמרים לשיפור הבלוג. לחקלכם הוא עלול להיראות כמו פאזל שאת חלקיו אי אפשר להרכיב…

אל תנסו.

הפוסט הזה מדבר על בלוגר אנונימי אחד..
המשך לקרוא »

טוב אני די חדש בטוויטר אבל אני חייב להודות שכבר הספקתי לקרוא כמה טוויטים גאוניים שהצליחו להצחיק אותי כהוגן.

Twitter Wit הוא ספר בן 176 עמודים שעולה לא יותר מעשרה דולרים ומוכיח שלפעמים לא צריך יותר מ-140 תווים.

כשחושבים על זה, זה היה רק עניין של זמן עד שמישהו החליט לעשות מהטוויטים המצחיקים שלכם ספר.

ואם כבר מדברים על פנינות-טוויטר, מישהו רוצה לחלוק כמה משלו?

"קניתי מחשב נייד 11.6 אינץ', אני לא מצליח להתחבר לאינטרנט!"
"אההה..נטבוק"
"מה נטבוק מה?! מחשב נייד אני אומר לך!"
"אוקיי…בדקת אם הנורה של ה-wireless דולקת?"
"איפה היא אמורה להיות?"

נו טוב, החלטתי לנסוע אליו. בפעם האחרונה שהוא קרא לי לעזרה זה לקח בדיוק שתי דקות, חוץ מזה, די התגעגעתי לבן-דוד שנולד לא מזמן.

אחרי יותר משעתיים (!) של התעסקות עם ה-Asus Eee PC, הבנתי שני דברים:

1. צריך להתקשר לבזק. וזה לקח בדיוק שלוש דקות: "מתנצלים, משהו בצד שלנו לא היה מוגדר כראוי."

2. אני רוצה כזה. אולי לא בדיוק כזה, אבל אני צריך רוצה נטבוק. בהשוואה ל-Sony Vaio הענק שלי (16.4 אינץ') הוא נראה כל כך יותר נוח, ושקל כל כך מעט.

אז אנשים, המליצו בהמוניכם!  איזה נטבוק כדאי לי לקנות?

---

11.2 מיליארד קטעי-וידאו נצפו בארה"ב בחודש יולי. מג.מה, הפרוייקט החדש של יוצרי Rocketboom, לוקח על עצמו את המשימה הכמעט בלתי אפשרית של מציאת הסרטונים "החמים" ביותר מכל האתרים. זה כמו המצעד של גלגל"צ, אבל לוידאו.

ה"חום" נמדד מ-1 עד 11. לא יודע מה איתכם אני עוד לא הבנתי את האחד הנוסף..

---

המשרד לענייני אינטרנט בדק ומצא: ג'סיקה בייל מסוכנת למערכת החיסון של המחשב. (ולבריאותך הנפשית)

רובכם כנראה ראיתם את זה ב"היום שהיה" עם גיא זוהר, אבל הידיעה הזו מוגשת כשירות לציבור (החרמן) שפיספס את אזהרת הבטיחות החמורה.

אחת מתוך חמש תוצאות חיפוש הקשורות לג'סיקה בייל מובילה לאתר או דף המהווה איום בטיחותי למחשבך היקר. אחריה ברשימה: ביונסה וג'ניפר אניסטון.

בראד פיט, שהוביל את המצעד בשנה שעברה מסתפק במקום העשירי.

אם התשובה היא לא, הגעתם למקום הנכון.

טיילור מאלי הוא משורר המשתייך לזרם חדש יחסית שנקרא Poetry slam. (לא הצלחתי למצוא תרגום הולם בעברית)

הנה שני קליפים והמון סיבות למה אני קם כל בוקר ומבקש מאלוהים "פליז אדוני ה', עשה שלמורה של בני יקראו טיילור מאלי".

הראשון נקרא "מה שמורים עושים" (כתבתי את דעתי על מערכת החינוך של היום כאן)

השני נקרא "כאילו, לא משנה, ז'תומרת, נו את יודעת" והוא מדבר על תרבות השיח המידרדרת:

יש משהו שונה באווירת-העבודה כשיודעים שמדונה מגיעה לביקור בארץ הקודש, בין אם אתה מנהל בית-מלון, בעלת מסעדה או עסק למשלוח פרחים.

המיטות מוצעות במצעים נעימים, השירותים נקיים להפליא, הכוסות מבריקות, וכל הצוות שלך ממתין בדריכות.

לאף אחד לא איכפת מהטרחה הנוספת, זה אפילו די כיף כשאתה יודע שאתה עושה את זה לכבוד אירוע מיוחד.

יש רק עניין אחד: מדונה לא מגיעה לעסק שלך. היא לא תקרא בבלוג שלך, ולא תתקשר כדי לחתום איתך על חוזה התקשרות. מצטערים על הבלבול, אנחנו לא צריכים את החדר שסידרתם או את המנה המיוחדת שהכנתם.

אבל היי! אם זה היה כל כך כיף, למה שלא תתן את החדר ההוא למשפחה מחדרה, ואת המנה המיוחדת שהכנת, למה שלא תגישי לשולחן מס' 6, הזוג הזקן שקיבל את האוכל באיחור בפעם האחרונה?

למה שלא תתייחס ככה ללקוח הבא שלך? והבא אחריו? והעשירי? והמליון?

גם אם לא קוראים לו מדונה?

(מוקדש בחום לבזק, פלאפון ואל.ג'י. מוקדש באהבה לכל עסק קטן, בלוגר, או בית קפה שגורם לי להרגיש כמו מדונה..)

פוסט זה עודכן לאחר פירסומו:
עדכון מס' 1: האם המהלך הוא תעלול יח"צ?
עדכון מס' 2: "אין תביעה ואין נעליים"

בתגובה לטור האורח שלו בבלוג חורים ברשת, תובעת היום חברת Finesse140 באמצעות עורכי דינה את עו"ד אפי פוקס בגין הוצאת לשון הרע. מבלי להרבות במילים (כבר אמרתי מספיק על המתקפה נגד שיווק בטוויטר ושיווק בכלל), הנה כמה מחשבות בקול רם:

המשך לקרוא »

"זיגמונד, איך קוראים לעובד הנקיון בשכונה שלך?"

"סמי, למה?"

"תגיד, שמעת פעם מישהו מלכלך על סמי? אומר עליו מילה רעה?"

"אף פעם, אני לא מכיר אותו אישית אבל אנשים מדברים רק בשבחו.."

"ועל שמשון, זה שעשה אקזיט לפני כמה חודשים, מה אתה חושב?"

"גם אותו אני לא מכיר, אבל הייתי אומר שיש לו לפחות כמה וכמה אויבים…לאן אתה חותר?"

"אני רק תוהה זיגמונד, אם שמשון היה עובד נקיון וסמי היה מיליונר, מה אנשים היו אומרים על כל אחד מהם.."

(שיעור על הצלחה וקנאה שלמדתי מחבר טוב לפני כמה שנים.)

שוקי גלילי כותב מה הוא חושב על שיווק בטוויטר בפוסט האחרון שלו "מדוע שיווק בטוויטר הוא בזבוז זמן":

זה לא שאי אפשר לשווק בטוויטר. אפשר, רק שבדרך-כלל לא כדאי, וכשכן כדאי אז מאד כדאי שתדע מה אתה עושה. טוויטר הוא כלי נהדר בשביל קבוצת חברים שנוהגת להיפגש לבילויים ספונטניים. הוא כלי יעיל לסלבס – בין שמדובר באשטון קוצ'ר או בבלוגר-על דוגמת דארן רוז – שיש להם קהל מעריצים שממתין למוצא פיהם. אפשר להשתמש בו ככלי עזר ל-Networking, כאמצעי לחיזוק קשר עם לקוח, לעידוד תנועת גולשים חוזרים לאתר, ועוד כהנה וכהנה שימושים שרווח אפשרי בצדם – אבל נכון לעכשיו, ככלי עצמאי, טוויטר הוא אפיק שיווק עם ROI (החזר השקעה) די מפוקפק.

הדגשתי את החלקים שאיתם אני מסכים, ואם לומר את האמת: הם מובנים מאליהם.

אבל יש לי בעיה עם הכותרת של שוקי: אולי הייתי קורא לפוסט "למה החברה שלך מבזבזת זמן וכסף על טוויטר", אבל לא הייתי יוצא בהצהרה ששיווק בטוויטר הוא בזבוז זמן.

העניין הוא, ששוקי היה יכול להצמיד את הסיומת "הוא בזבוז זמן" לכל טקטיקת-שיווק אפשרית, ולשיווק בכלל. העובדה שרוב המשווקים, המפרסמים והבלוגרים המקצועיים למיניהם לא יודעים מה הם עושים עם הכלים שנמצאים ברשותם אינה מצביעה על טיב הכלים עצמם.

אנחנו יכולים לטעון, באותה מידה, שהתאמה למנועי חיפוש היא בזבוז של זמן רק בגלל שרוב מומחי ה-SEO לא מבינים מה הם עושים.

העניין הוא, שבדיוק כמו ברוב התחומים התחרותיים: "המומחים" לא יודעים מה הם עושים. בגלל זה הם נעלמים אחרי כמה זמן.

אני רחוק מלהיות מומחה לטוויטר, כך שבדיוק כמו שוקי, אני מסתמך על מה שראו עיניי ותו לא. אולי זה לא מספיק, אבל כבר הייתי עד לעסקים שהפכו את טוויטר לאחד מכלי השיווק המשמעותיים ביותר שלהם, וכאלה שנכשלו כישלון נחרץ, ואף הזיקו לעצמם.

כמה נקודות על שיווק ויראלי, שיווק אתי, וטוויטר בתוך כל הסיפור:
המשך לקרוא »

בדיוק היום לפני חודש כתבתי את הפוסט הראשון בבלוג. הייתי מספר לכם על ההתרגשות שגואה בי, אבל האמת שאין כזו. אירועי הימים האחרונים גרעו הרבה מהאנרגיות המעטות-ממילא שיש בי.

האמת שיש לי הרבה מה לחלוק אתכם, בין אם אלה הרעיונות שעליהם חשבתי או ההצעות שקיבלתי לאחרונה. אבל אני פשוט מותש, פיזית ומנטלית. כנראה שזה עוד מחיר שמשלם אינסומן.

דבר אחד לא אחסוך בפוסט זה, וזוהי תודתי והערכתי הגדולה לכל מי שתורם ופעיל בבלוג, ובעיקר לגיא – שמגיב, תומך, ומעודד.

כשכתבתי את הפוסט הראשון לא ציפיתי שהבלוג יצמח בקצב כזה, ולא נותר לי אלא להודות לכם פעם נוספת ולקוות שהקהילה לא תפסיק להתפתח.

נשתמע בקרוב..

למרות שבלתי נקרא (עדיין) לא מקבל אלפי מבקרים ביום, העובדה שקהילת הבלוג והקוראים פעילים כל כך מספקת אותי יותר מכל מספר אסטרונומי שיכולתי לראות.

בעקבות הפוסט האחרון שלי, בו מניתי את הסיבות לכך שהבלוגוספירה – ובכלל תעשיית האינטרנט המסחרית בישראל – עדיין נמצאות בחיתוליהן, שלח לי אחד הקוראים (שהעדיף שלא אפרסם את שמו) מייל ובו הוא טוען שאני צודק, אבל שכל דבריי אינם רלוונטיים
לבלוגר הקטן – זה שלא יכול להקציב זמן וכסף רב לבלוג, ושאין תחתיו כמה כותבים משופשפים שימלאו את מקומו בעת הצורך.

אני בטוח שזו מחשבה שחלקכם שותפים לה. הפעם, במקום לכתוב ארוכות על השראה, פחד מכישלון, ואויבו הגדול ביותר של הבלוגר הקטן: החלטתי להביא לכם רשימה של ארבעה בלוגרים – את חלקם אני מכיר אישית – שהתחילו מאפס, בדיוק כמוני, והצליחו בגדול.

מי שעדיין חושב שאין (כמעט) פרובלוגרים ישראלים היום "בגלל השוק", מוזמן לקרוא את הפוסט האחרון.

המשך לקרוא »